בעקבות "פסק דין הבוגדת": גרוש דורש מהעליון לשלול את חלקה של האישה בדירתם בשל "בגידה"

הריקושטים בעקבות פסק הדין השנוי במחלוקת של העליון, שבו שופטי הרוב שללו מאישה גרושה קבלת חלק מהדירה בשל "בגידתה" – מתחילים להגיע • במחלוקת חדשה שמגיעה לפתחה של הערכאה הגבוהה, סביב חלוקת דירת מגורים בין בני זוג גרושים, טוען הבעל לשעבר כי יש ליישם את הלכת "פסק דין הבוגדת" גם על המקרה שלו

השופט יצחק עמית / צילום: רפי קוץ
השופט יצחק עמית / צילום: רפי קוץ

בית המשפט העליון עדיין לא הכריע אם יקיים דיון נוסף בפסק הדין אשר שלל מאישה את חלקה בבית המגורים שבו התגוררה עם בעלה ב-20 השנה האחרונות, בין היתר בשל בגידתה - וכבר מתחילים להגיע לעליון הריקושטים בעקבות ההלכה.

אל פתחו של בית המשפט העליון הגיעה מחלוקת חדשה סביב חלוקת דירת מגורים בין בני זוג גרושים. במסגרת המחלוקת טוען הבעל כי יש ליישם את הלכת "פסק דין הבוגדת" גם על המקרה שלו, ולשלול מגרושתו את חלקה בדירה. וזאת, כמובן, בשל בגידתה (בין היתר).

ואכן, מהרגע הזה חששו מבקרי פסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן בחודש שעבר וזכה לכינוי "פסק דין הבוגדת". בפסק הדין נחלקו שופטי בית המשפט העליון בשאלה - האם זכויותיה של האישה נשללו עקב בגידתה (הנטענת ולא מוכחת), או שזה היה רק אחד השיקולים לשלילת זכאותה.

בעוד שופט המיעוט יצחק עמית קבע כי בית הדין הרבני הגדול שלל את זכויותיה עקב הבגידה, כענישה מוסרית, ולכן יש לבטל את פסק הדין; שופטי הרוב, אלכס שטיין ודוד מינץ, קבעו כי היה זה רק אחד השיקולים לשלילת הרכוש, בהם בין היתר העובדה שהקרקע שעליה נבנה הבית הייתה בבעלות הבעל לפני הנישואים, ולכן אין להתערב בשיקול הדעת של הרבני הגדול.

פסק הדין עורר סערה ציבורית גדולה, ומחלוקת חריפה בין תומכיו למבקריו. בעוד "התומכים" טענו כי פסק הדין לא קבע כי רכושה של אישה יישלל בשל בגידתה, אלא בשל היעדר כוונת שיתוף, טענו "המבקרים" כי מדובר בפסק דין קשה, שפורץ סכר בעייתי, ויגרום לכך שבכל סכסוך גירושים, בני זוג יטענו ל"בגידה" כדי להגיש הישגים רכושיים.

והנה, פחות מחודש לאחר שניתן פסק הדין, יש כבר מי שהבין אותו ככזה שתומך בשלילת הרכוש בשל בגידה, ומבקש ליישם את ההלכה גם על המקרה שלו.

כך בדיוק מבוקש מבית המשפט העליון במסגרת בקשת רשות ערעור שהגיעה לידי "גלובס". הבקשה שהוגשה באמצעות עו"ד רועי ברומר, תוקפת קביעות של בית המשפט לענייני משפחה ושל בית המשפט המחוזי בנוגע לחלוקה שוויונית של דירת מגורים של בני זוג. מדובר בעניינם של בני זוג שהיו נשואים 16 שנה, שבמהלכן נולדו להם מספר ילדים. מהבקשה עולה כי טרם נישואיהם רכש אביו של הבעל דירה הרשומה בבעלותו הבלעדית של הבעל בעיר במרכז הארץ, שם התגוררו הצדדים לאחר נישואיהם, ועד לפרוץ המשבר.

בבקשה מתאר הבעל את נישואיהם של בני הזוג ככאלה ש"ידעו עליות ומורדות ככל זוג נשוי, כשעיקר המחלוקות ביניהם נסובו סביב תפקודה הקלוקל של המשיבה כאם וכרעיה". לטענת הבעל, גרושתו נהגה לאורך כל שנות הנישואים "כרווקה מן המניין על כל המשתמע מכך, ומסיבה זו משפחת המבקש נחלצה לעזרתו פעם אחר פעם, ועזרה בגידול הקטינים, בהכנת ארוחות ובטיפול שוטף בבית".

סיפור אישי קשה של משפחה שהתפרקה

הבעל מגולל טענות רבות נגד התנהלותה של האישה, כלפיו, אך מהר מאוד מגיע לנקודה שאליה ביקש להגיע: הבגידה. כבר בשורות הראשונות של הבקשה כותב הבעל כי "לבסוף גילה המבקש את מה שחשש ממנו יותר מכול, והוא על קשריה המיניים של המשיבה שמנהלת מחוץ לנישואיה".

בפרק שלם הפותח את בקשתו להתערבות העליון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שחילק את דירת המגורים בחלקים שווים בינו לבין גרושתו, מתאר הבעל את מה שהוא מכנה "בגידתה של המשיבה והתדרדרות מצבו הנפשי והבריאותי של המבקש".

לטענתו, הוא גילה על מעשה הבגידה לאחר שאביו דיבר עם מאהבה של רעייתו, שהודה בפניו כי ניהלו קשר מיני, ואף סיפר כי היא נהגה לקנות לו מתנות, קנתה לו בשרים לבית, עשתה לו קניות ואף נתנה לו כסף. כל זאת, לטענת הבעל, מכספים משותפים. בעקבות השיחה הנטענת, שכר הבעל את שירותיו של בלש פרטי שעקב אחרי רעייתו, וגילה לטענתו את מעשה הבגידה.

בעקבות זאת, נפתח הליך גירושים בין הצדדים, והשניים התגרשו תוך דיון אחד בלבד בבית הדין הרבני. לטענת הבעל, עם גירושיהם החלו להישמע עוד ועוד טענות נוספות על בגידותיה של רעייתו בו, וכנראה לא היה מדובר במעשה חד-פעמי. עוד נטען בבקשת רשות הערעור כי רק לאחר ששכר חוקר פרטי כדי שיבדוק זאת, גילה כי לא היה מדובר בבגידה חד-פעמית. עוד טוען הבעל בבקשתו כי גרושתו לא הכחישה את מעשיי הבגידה.

לטענתו, "הרגשת ההשפלה השתלטה על המבקש, ככל ששמע על מעשי הכיעור של המשיבה, ועד מהרה החל מצבו הנפשי להידרדר ומצא עצמו בדיכאון עמוק שלא הצליח לקום ממנו עד לא מזמן. חייו של המבקש, באותה העת שבה גילה על הבגידות של המשיבה ופירוק התא המשפחתי, עצרו מלכת, והיה שרוי במצב נפשי קשה, מאובחן כסובל מדיכאון מג'ורי בעל מאפיינים פסיכוטיים והוכר כנכה בדרגת אי-כושר עבודה של 65% מטעם המוסד לביטוח לאומי, וקיבל מאז קצבת נכות במשך שנתיים וחצי".

עוד טוען הבעל כי מעל ארבע שנים עברו מאז גילה על קשריה המיניים של גרושתו מחוץ לנישואים, והתחילו בהליכים משפטיים; ורק עתה התחיל לעמוד על רגליו, שעה שבכל השנים האלה לא עבד, לא היה עצמאי, ביקש לשים קץ לחייו, התאשפז, ירד במשקל, וחייו היו תלויים בעיקר בבני משפחתו. לעומת זאת, נטען, המשיכה רעייתו בחייה.

הבעל ממשיך ומגולל בבקשתו סיפור אישי קשה מאוד, של משפחה שהתפרקה, טענות לאלימות במשפחה, ילדים שנקלעו ללב סכסוך חריף, שאליו נגרר ככל הנראה גם הסבא, ונתק כואב; אך בפועל כל הטענות הללו, והסיפור הקשה המסופר, אינם רלוונטיים לערעור ולבקשה להתערב בחלוקת הרכוש, אלא רק הטענות על בגידתה הנטענת של האישה.

בית המשפט המחוזי: הדירה תחולק חצי-חצי

בעקבות פרידתם, פתחה האישה בתביעות למזונות קטינים, מזונות אישה, משמורת קטינים וחלוקת רכוש, הכוללת שתי דירות ועסק.

בקשת רשות הערעור שהוגשה לעליון מתייחסת רק לקביעות בנוגע לדירת המגורים של בני הזוג, כאשר לטענת הבעל מדובר בדירה שרכש אביו טרם נישואיהם בסך של כ-63 אלף דולר (נכון לשנת 2002). בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הדירה תחולק באופן שווה בין הצדדים, על אף שהיא רשומה על שם הבעל בלבד, ונרכשה טרם הנישואים.

קביעה זו התבססה, בין היתר, על כך שהתקיימה כוונת שיתוף ביניהם, גם בשל העובדה שהדירה עברה שיפוץ והרחבה במהלך חיי הנישואים; וכן כי הדירה נרכשה בסמוך לפני הנישואים לטובת מגורי הצדדים.

הבעל ערער לבית המשפט המחוזי, ובין היתר טען כי את הדירה רכש אביו על מנת למשוך מים וחשמל לדוכן ירקות שהפעיל באותה העת, רשם אותה על-שם הבעל, שהיה כבר בן 21; ואת יתרת התשלום עבור הדירה, בסך 100 אלף שקל, שילם הבעל באמצעות משכנתא שנטל, ושולמה לטענתו, מחשבון הבנק האישי שלו.

עוד טען כי נישא לגרושתו בעקבות היריון לא מתוכנן שאירע, ואת הדירה רכש עבורו אביו, בטרם נודע לבעל על ההיריון ובטרם החליט להינשא לאישה. בנסיבות אלה, נטען, לא הייתה לאביו, ואף לא לו, כל כוונה בשום שלב, בטח לא בעת רכישת הדירה, לשתף את האישה בדירה.

ההתעמקות בנסיבות רכישת הדירה לפני הנישואים, נובעת מכך שעל-פי חוק יחסי ממון עם התרת הנישואים או עם פקיעת הנישואים, עקב מותו של בן זוג, זכאי כל אחד מהם למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואים, או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואים (וכן נכסים שהתקבלו בירושה). זאת, למעט מקרים שבהם הוכחה כוונת שיתוף באותם נכסים עם בן או בת הזוג.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של הבעל, וקבע כי הדירה תחולק ביניהם בחלקים שווים היות שמנסיבות חייהם עולה כי הייתה כוונה לשתף את האישה בנכס. המחוזי התייחס בין היתר לעובדה שהדירה שופצה במהלך החיים המשותפים, תוך שימוש בכספים משותפים, וכך גם נקבע לגבי תשלומי המשכנתא על הדירה. 

על הקביעות האלה מערער כעת הבעל לעליון, כאשר לטענתו הדירה לא נרכשה עבור בני הזוג אלא עבורו בלבד, על-ידי אביו, שהסכים לאפשר לצדדים לגור בדירה. עוד לטענתו, המשכנתא שולמה על ידו בלבד.

לאחר טענות אלה, חוזר הבעל שוב אל טענות הבגידה, ולפרשנותו לפסק הדין של בית המשפט העליון מהחודש שעבר. לטענת הבעל, לכל אורך ניהול התיק בבית המשפט לענייני משפחה, ובדיון הבודד בבית הדין הרבני, עלתה בגידתה של האישה, כאשר הראיות לבגידה (בהם מסרונים ודוח החוקר הפרטי) הוגשו בתיק.

הגרוש: בגידה יכולה לשלול את חזקת השיתוף

לטענת הבעל, שאלת הקשר בין "נכס חיצוני" (נכס שנרכש לפני הנישואים ולכן על-פי חוק יחסי ממון שייך לאחד הצדדים בלבד) לבגידה עלה כבר בפסיקה; ונקבע כי קשה לייחס כוונה לבן זוג לשתף את בן הזוג האחר ב"נכס חיצוני", בשעה שהאחר אינו שומר אמונים לבן זוגו, בוגד בו עם נשים אחרות, ומפר כל פעם מחדש הבטחות לשנות את דרכיו. עוד טוען הבעל כי בפסיקה נקבע שבגידה יכולה אף להוות נסיבה המשמיטה את הקרקע מתחת לקיומה של חזקת השיתוף הקיימת בין בני זוג.

עוד מציין הבעל בבקשת הערעור שלו כי פסק הדין הבולט ביותר בעניין זה הגיע בבג"ץ 9780/17 - פסק הדין שעורר את הסערה הציבורית סביב השאלה - האם בגידה מובילה לאובדן רכוש. "בפסקי הדין האמורים דחה בית המשפט את עתירת העותרת, אשר הגיעה לאחר פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, ואשר ביטל את כוונת השיתוף, בין היתר, עקב מעשי בגידה של האישה".

לטענת הבעל, זהו המקרה המדויק שלו. "כבר עתה ראוי לומר כי מלכתחילה כוונת השיתוף לא הייתה קיימת כלל, והמשיבה לא הוכיחה לכל אורך הדרך כוונת שיתוף בנכס הספציפי, דירת המגורים". עוד טוען הבעל כי "מעשי הבגידה של המשיבה הוכחו בכל ערכאה, וגובו במסמכים ובאסמכתאות, ואף בגין האמור מתנהלת כיום תביעה נזיקית נגד מעשי הבגידה של האישה, ואשר הביאו לפירוק התא המשפחתי".

עוד לטענתו, "מעשי הבגידה רק חיזקו את היעדר כוונת השיתוף מצד הצדדים, שעה שהמבקש אף פעם לא ראה לנכון לרשום את דירת המגורים גם על-שם המשיבה, אף לאחר השיפוץ בדירה, אף פעם לא ראה לנכון לשתף את חשבונו עם זה של המשיבה, ומחשבונו ירדו תמיד תשלומי המשכנתא, אף פעם לא ראה לנכון לשתף את המשיבה בשום דבר הנוגע לדירה, לרבות עצם קנייתה, מהיכן נקנתה, מי שיפץ את הדירה, באילו סכומי כסף מדובר ועוד".

הבעל מפנה לדבריו של השופט אלכס שטיין ב"פסק דין הבוגדת", שכתב, בין היתר, כי "הסכם מכללא, שכאמור נגזר מדפוס החיים שבו בחרו בני הזוג, יכול גם לקבוע כי הענקת שותפות שוות-זכויות בנכס לבן זוג תתבטל במקרה של 'בגידה'".

לטענת הבעל, במקרה שלו בגידת אשתו הייתה כה בוטה, עד כדי מצב שבו הביאה לאשפוז המבקש ולמצב שבו נפשו התרסקה, וכך גם התא המשפחתי שלו. במצב זה, נטען, הרי שהאישה הפרה ברגל גסה את הסכם המכללא (המובן מאליו) בין הצדדים והביאה באופן מוחלט להרס הבית.

עו"ד רועי ברומר / צילום: גיל הדני
 עו"ד רועי ברומר / צילום: גיל הדני

פסק דין האישה הבוגדת: סערה ציבורית וציפייה לדיון נוסף

פסק דין של בית המשפט העליון שניתן לפני כחודש - והשיב בשלילה לשאלה האם יש מקום להתערבותו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול ששלל מאישה את זכאותה לשיתוף בדירת מגורים עקב מתן משקל לבגידה שלה בבעלה - עורר סערה בזירת דיני המשפחה, ובציבור בכלל. מבקרי פסק הדין הזהירו ועדיין מזהירים כי פסק הדין מהווה בשורה רעה מאוד לנשים, ומחזיר את דיני המשפחה בישראל לעידן חשוך שבו אנשים נענשים רכושית על מעשים שנתפסים כלא מוסריים. מנגד טוענים אחרים כי פסק הדין בסך-הכול קבע כי אין להתערב בקביעות בית הדין הרבני היות והחלטתו ניתנה בסמכות. הבגידה, נטען, לא הייתה שיקול מרכזי ובוודאי שלא נקבע באופן ישיר כי בגידה שוללת שיתוף ברכוש. כך תומכי פסק הדין.

הסיבה למחלוקת סביב משמעות פסק הדין נובעת מהמחלוקת שניטשה לאורך כל פסק הדין בין שופט המיעוט יצחק עמית, לבין שופט הרוב - אלכס שטיין, כשלצידו גם מינץ, באשר להחלת הדין הדתי על חלוקת הרכוש ולמשקל שנתן בית הדין הרבני לבגידה של האישה.

מרכז הכובד של הסערה הציבורית שעורר פסק הדין, נוגע לטענות שעולות בנוגע לקביעות באשר למעמדה של אי נאמנות מינית במשפט הישראלי. לטענת האישה, שכבר הגישה בקשה לדיון נוסף נגד ההכרעה, בפסק הדין של דעת הרוב בעליון נקבע כי ניתן להתחשב בשאלת הנאמנות או אי הנאמנות המינית כאשר עוסקים בענייני רכוש, לרבות בקשר מיני מחוץ לנישואים שנרקם לאחר תקופת השיתוף, או בשלהי תקופה זו. לטענתה, הפיכת שאלת הנאמנות לעניין שיש לו השלכה על ענייני רכוש תביא בהכרח לעלייתן של טענות מסוג זה בשיח המשפטי ובערכאות השונות, תוך שהדבר מלווה בהכרח בחקירות משפילות ומבזות, ופגיעה בזכות לכבוד של המתדיינים ובפרט בזו של נשים, כיוון שנשים נמצאות מלכתחילה בעמדת כוח נמוכה יותר בהליך הגירושים.

רבים מממוחי דיני המשפחה תומכים בעמדה זו של האישה, וסבורים כי חובה לקיים דיון נוסף בבקשה ולהכריע חד משמעית כי בישראל שנת 2019 (אוטוטו) אי נאמנות אינה מהווה שיקול לשלילת רכוש.

פסק הדין הציב שוב בקדמת הבמה את המחלוקת עתיקת-היומין בית הדין הדתי לדין האזרחי במדינה, הכרוכים יחד והולכים יד ביד כאשר מדובר בסכסוכי גירושים. בנוסף, מעבר למתח המתמיד בין דת למדינה, פסק הדין של בית המשפט העליון עורר עוד זירה מחלוקת - בין שמרנים לליברלים. שני השופטים שאישרו את פסק הדין של בית הדין הרבני - אלכס שטיין ודוד מינץ - נחשבים למינויים של שרת המשפטיים אילת שקד, ונחשבים לשמרנים. על הרקע הזה עלתה השאלה האם שרת המשפטים איילת שקד הפכה את פניו של העליון? האם בית המשפט העליון הפך לשמרן או רק כולל כעת מגוון דעות? והאם הקרב של אישה אחת על "הבית" שלה, עלול להפוך לקרב ציבורי על ה"בית"המשפטי - על בית המשפט העליון?