מסע לנאפולי בעקבות "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה

בכל פעם שאני מסיימת לקרוא ספר שכובש את ליבי, אני באופן טבעי רוצה לדעת עליו כמה שיותר. כחובבת מסעות, אני קודם כול בודקת את הסביבה הגיאוגרפית - הכתובות, המקומות, נועצת סימן צבעוני על המפה, אולי הייתי בהם ואזכר, אולי אסע אליהם בעתיד.

אני לא היחידה, כמובן. כשמדובר ב"החברה הגאונה", הראשון בסדרת ארבעת "הרומנים הנפוליטנים", שכתבה הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה, החיפוש אחר מידע נוסף למה שנכתב בספרים הפך לאובססיה עולמית, וקיבל אפילו שם - "טרפת פרנטה".

במידה מרובה תרם לכך המסתורין שאפף את הספר, שהופיע תחת שם בדוי. הסופרת לא הזדהתה והרומן הכמו-ביוגרפי רק עודד בחישה וחיטוט בחייה האישיים העלומים. לא פלא אפוא שאחרי עבודת מחקר מסועפת (שהשוותה סגנון כתיבה של מאות סופרים), מרדף בלשי אגרסיבי (שבדק חשבונות בנק של סופרים שהתעשרו לאחרונה) נחשפה לכאורה, ולא בוודאות, זהותה המסתורית.

הטענה הייתה שמאחורי שם העט מסתתרת אניטה ראיה, עורכת ומתרגמת בהוצאת הספרים שפרסמה את ספריה של פרנטה. עם הגילוי באה האכזבה. טענו שאינה נפוליטנית אמיתית, זעמו שהיא בורגנית מדי. המציאות לא תאמה את הדימוי.

הספרים - שהראשון שבהם יצא לאור באיטליה ב-2011, ובעברית שלוש שנים מאוחר יותר, בהוצאת "הספרייה החדשה" (בתרגומו המעולה של אלון אלטרס) - הם תופעה יוצאת דופן. 90 אלף העותקים שנמכרו בארץ, ומאות הנשים שהשתתפו בשבוע שעבר ב"כנס המכורות לחברה הגאונה" בסינמטק תל אביב, הוכיחו כי הטרפת לא פסחה גם עלינו.

זהו רומן רחב יריעה הנמשך על פני 60 שנה. סיפורן של שתי חברות, אלנה גרקו ורפאלה צ’רולו - או לנו ולילה, כפי שהן מכונות - הגדלות בשכונת עוני בנאפולי. הספר מספר על חברות מורכבת, סימביוטית, על רקע תהפוכות פוליטיות וחברתיות באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה.

  סמטה אופיינית בנאפולי/ צילום: חגית אברון

האותנטיות מנצחת

הספרים שנחקרו ונבחנו מכל אספקט - פסיכולוגי, היסטורי, פוליטי, מגדרי וגם תיירותי - החזירו את נאפולי למודעות. נאפולי אינה רק הרקע לסיפור אלא יש לה מקום מרכזי בעלילה. נאפולי היא עיר מרתקת ודרמטית עם היסטוריה עתיקה ושכיות חמדה נפלאות, אבל היא סובלת מתדמית תיירותית גרועה, ולא מאתמול.

בעוד שכנותיה קאפרי, פוזיטנו, אמלפי וסורנטו נחשבות למקומות הרומנטיים ביותר בעולם, נאפולי מצטיירת כמקום של פשע מאורגן, שחיתות, לכלוך ועוני, ותושביה מונצחים כחמי מזג וקולניים עם שפת גוף מוקצנת.

יקומו כמובן אוהבי נאפולי וידחו על הסף את כל הטענות הללו. שום סכנה אישית לא אורבת לתייר, יטענו. כייסות קיימת בכל עיר גדולה בעולם, והקאמורה, המאפיה המקומית הידועה לשמצה, ממש לא מתעניינת בתיירים תמימים. פגיעה בדיאטה, יוסיפו, מסוכנת כאן יותר משוד אלים.

מנגד, יהיו אלו שאוהבים את נאפולי אף יותר, שיקומו ויאמרו "זאת הכלה", וזה גם מה שמיוחד בה. נאפולי היא עיר אותנטית, יפה אך לא מיופייפת, מרתקת ומסתורית. נאפולי היא עיר של ניגודים, עוני ועושר, בוטות ועידון. יש בה הכול - ארמונות, כנסיות ברוקיות מפוארות, פיאצות גרנדיוזיות, מבצרים ומוזיאונים מהמרתקים בעולם, לצד פרברים מוכי פשע, שכונות עוני, שוקי רחוב וסמטאות מתפוררות. נאפולי היא החיים עצמם, בלי כחל וסרק. רקע נהדר לרומן.

נאפולי כאילו מתאימה את עצמה לטרנד עולמי בתיירות. הנוסע העכשווי אינו רוצה להיות סתם תייר, הוא מעוניין באותנטיות. הוא רוצה לגור בשכונות מגורים ולחוות את החיים המקומיים. נאפולי היא בדיוק המקום המתאים לכך. בלייה עירונית וחוסר איפוק, כך נראה, מקבלים דירוג גבוה במדד האותנטיות.

את נאפולי בעקבות "החברה הגאונה" ניתן לחוות היום בשלושה אופנים. דרך הספרים עצמם, דרך הסדרה (שעלתה לאחרונה ב-HOT ובסלקום TV) ובאמצעות טיולים ייעודיים. רצוי כמובן בעזרת כל השלושה. גיבורות הספרים והסדרה, הילדות לנו ולילה, לא חזו בילדותן במאפיינים העיקריים של העיר: הים התיכון עם המפרץ היפהפה והנמל שנותן פתח לעולם אחר, וההר, וזוב, החולש על העיר מדרום כמרמז על קטסטרופה עתידית. הן גדלו בשכונה מסוגרת, מיקרו-קוסמוס.

ככל שהן גדלות, נפתחת העיר לפניהן. שלבי התגלותה של העיר ואחר כך האי איסקיה הקרוב לה וערים אחרות באיטליה הם הדרגתיים וקשורים בנקודות ציון בהתבגרותן, כל אחד מהם הוא כמו טקס חניכה למעבר לשלב הבא בחיים.

השכונה, אשר אינה מצוינת בספרים בשמה, אך זוהתה על-ידי יודעי העיר כשכונת ריונה לוצאטי, נמצאת במזרח העיר צפונית לפסי הרכבת. זה אזור שיכונים חסרי חן שהוקמו ב-1920 כמגורים לעובדי הרכבת. הסופרת לא מציינת את שם השכונה בכוונה, מאחר שהשכונה בספר היא אבטיפוס ולא מקום מוגדר, עולם בפני עצמו, מנותק משאר העיר. מרכיביה המרכזיים של השכונה הם הבית, החצר, הכנסייה ובית הספר. הקירות מתקלפים, האור קלוש, באוויר נישא ריח שום מטוגן, וברקע נשמעים קולות עצבניים, צרחות, קללות נוראות וגסויות דוחות.

הילדים משחקים בחוץ בחצר עם "בובות מסמורטטות, פקקים של בקבוקי גזוז, פרחים קטנים, מסמרים, שברי זכוכית". השכונה רוויה באלימות ובאסונות של מבוגרים ובמלחמות ילדים שגדלו עם החובה "לעשות את החיים קשים לאחרים, לפני שהאחרים יעשו אותם קשים להם".

יש בשכונה הזאת ייצוג לכל מרכיב עירוני שיימצא בשפע מעבר לפינה בעיר הגדולה: בעל בית קפה-קונדיטוריה, ירקן, נגר, סנדלר ובעל מעדנייה. יש כאן מאפיונר ומשורר קומוניסט ופמיניסטית. אחד מכל קבוצה.

העולם התת-קרקעי

לנו ולילה, שבוחנות מילדות את הגבולות שלהן ושואפות לפרוץ אותם, הן סקרניות ונועזות. או יותר נכון: לילה הנועזת דוחפת את לנו הצייתנית יותר ללכת בעקבותיה. באחת הסצנות הראשונות בספר הן מגלות את מרתף הבית שאליו השליכה לילה את הבובות של השתיים. המרתף האפל הוא סמל לעולם תת-קרקעי מסתורי ומאיים. אחד מהטיולים המאורגנים בעיר לקח את הדימוי הזה קדימה, אולי באילוץ מסוים, לגילוי העולם התת-קרקעי העשיר של נאפולי.

השלב הבא אחרי גילוי גבולות הבית הוא היציאה הראשונה מהשכונה, והוא מתרחש זמן קצר לפני בחינות הגמר של בית הספר היסודי. חציית מנהרה אפלה כסמל נוסף בדרך לגלות לראשונה את הים, אך לא להגיע אליו. "דבר כזה לא קרה מעולם לפני כן. מאז שאני זוכרת את עצמי לא התרחקתי מהבניינים הלבנים בני ארבע הקומות, מהחצר, מהכנסייה, מהגינה הציבורית", אומרת אלנה.

בגיל ההתבגרות, עם המעבר לתיכון, אביה הגאה של אלנה לוקח אותה לטיול בעיר כדי להסביר לה איך להגיע לתיכון בתחבורה ציבורית (באותה תקופה, המשיכו לתיכון רק 20% מהילדים). הקורא יכול לעקוב אחר שמות הרחובות והכיכרות שבהם עוברים השניים ולחפש אותם בנאפולי בת זמננו. סיורים רבים יעקבו אחר המסלול הזה ונציין אותו בהמשך. הפעם, בסוף המסלול הם מגיעים אל הים הסוער והסואן.

השלב הבא של פריצת הגבולות הוא העימות בין מעמדות חברתיים. לנו ולילה משכונת העוני במזרח העיר שגדלו והפכו לנערות מגיעות לחלק המערבי, העשיר, של העיר ומתעמתות עם הבדלי המעמדות הבולטים. כשהן צועדות ברחוב קיאיה מרגישה אלנה שהן חצו את הגבול. הבחורות נראו בעיניה "כנושמות אוויר אחר, אוכלות מאכלים אחרים, מתלבשות באיזה פלנטה אחרת".

הסדרה שעלתה לאחרונה בארץ וזוכה לשבחים רבים, מציגה בשמונה פרקים את הספר הראשון. השכונה קורמת עור וגידים. הדמויות מקבלות פנים ולראשונה אנו יכולים לשמוע ולא רק לדמיין את הדיאלקט הנפוליטני. בלראות את נאפולי אחרי שקוראים את הספרים ורואים את הסדרה יש ערך מוסף. העיר מצטיירת בעיניים שונות, המבט עשיר יותר. לאלו שהיו כבר בנפולי, אולי בעקבות ספרים וסרטים אחרים, נוספים רבדים חדשים.

הסט נבנה במיוחד על 20 דונם סמוך לעיר קסרטה, צפונית לנאפולי. התפאורה מושלמת ומכניסה אותנו לנאפולי של שנות ה-50. הכביסה תלויה לייבוש במרפסות, מאגד של שום מתייבש לצידה, קורי עכביש מעטרים את פתחי האוורור של המרתפים, מודעות אבל מודבקות על קירות הבתים, הדשא בכיכר צהבהב ולא מטופח, הכול מעוצב בצבעים מונוכרומטים פוטוגנים יותר מאשר השכונה האמיתית.

השכונה היא כאן רק רקע לדרמות הגדולות שמתרחשות בה. בפעמים הבודדות שצילמו את הסדרה בעיר עצמה גרם הדבר להתרגשות גדולה. כיכר פלבישיטו, הכיכר המרכזית בעיר, התמלאה במכוניות משנות ה-50 (פרק 5). בגלריה פרינצ’יפה ליד המוזיאון התהלכו נפוליטנים בבגדי וינטאג’. הצופה מקבל הצצה לאיך נראתה העיר לפני 60 שנה והוא יוכל לשחזר את התמונה הזאת עת יהלך פיזית ברחובות העיר היום.

נאפולי עילית, נאפולי תחתית

הפער בין המעמדות החברתיים והכלכליים המודגש בספרים בא לידי ביטוי במבנה הגיאוגרפי של העיר. נאפולי עילית ונאפולי תחתית הן דווקא בכיוון מזרח ומערב. במזרח שכונת העוני, במערב האזור הבורגני. ביניהם המרכז ההיסטורי, שבו הרחובות הם במבנה האופייני לעיר רומית עוד מהתקופה הרומאית. הרחוב המרכזי חוצה את הרובע לשניים. לא במקרה נקראת העיר ההיסטורית "העיר החצויה", Spaccanapoli. כמה סמלי.

 נאפולי/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

הסיור בעקבות הגיבורות יכול להתחיל במזרח בשכונת ריונה לוצאטי (Rione Luzzati), שכונה שעד שזוהתה כמקום הולדתן של גיבורות הסדרה, אף תייר לא העז לדרוך בה. אפשר להמשיך ל-via-Bussola 5, שם נמצאת כנסיית המשפחה הקדושה. הכנסייה שוחזרה על הסט של הסדרה באתר הצילומים. על צ’נטרו דירציונאלה, שם פגשה אלנה את החבר שלה אנטוניו, אפשר לדלג, כי האזור הפך למנהטן הקטנה של נאפולי ואין לו כבר שום זיקה לספר (מה לעשות, הזמנים משתנים).

המרכז ההיסטורי,Centro Storico , על סמטאותיו, בתיו המתקלפים והכביסה התלויה ביניהם, הוא "מאסט" - אתר מורשת עולמית של אונסק"ו מאז 1995. מומלץ להציץ לחנויות של אומנים היוצרים במיטב המסורת המקומית, להתפעל משפע כנסיותיו המפוארות בהגזמה בארוקית, ולהתענג על הפיצריות שלו ומבתי הקפה שבהם שותים את האספרסו בחופזה בעמידה. להתבונן, להקשיב לצליל הדיאלקט הנפוליטני, להריח, להרהר ולהתמסר לכל דבר שמזמנת הדרך.

אפשר ללכת במסלול של אלנה ואביה: להתחיל בכיכר גאריבלדי הצמודה לתחנת הרכבת, להמשיך בקורסו גריבלדי לכיוון בית הספר התיכון של אלנה ב-Via Carlo Pecchia 26, להמשיך כמו השניים לכיכר קרלו ה-3, והלאה אל בית המחסה לעניים, הגן הבוטני, רחוב פוריאה והמוזיאון. אלנה ואביה אינם נכנסים למוזיאון הארכיאולוגי, אבל עבור התייר בנאפולי זהו ביקור חובה.

הם יורדים דרומה לרחוב קונסטנטינופולי, לפורט’אלבה עם חנויות הספרים שלה, לכיכר דנטה ולרחוב טולדו. הם עוצרים לאכול פיצה לוהטת עם ריקוטה ואלנה חושבת "האם ייתכן שרק השכונה שלנו היא מקום מלא כל-כך במתחים ובאלימות, בעוד שאר העיר קורנת ומאירה פנים?".

הם ממשיכים למקום עבודתו של אביה של אלנה כשוער בכיכר מוניצ’יפיו, שם מתגאה האב בבתו המוצלחת, ודרך רחוב קאראצ’ולו, המקביל לים מגיעים אל מבצר דל’אובו. חוצים כמעט את כל העיר.

מסלול אחר יכלול את האזור העשיר של העיר. מתחילים בפיאצה דל פלביצ’יטו, כדאי לעצור בתיאטרון סן קרלו הסמוך ולבקר בגלריה אומברטו הראשון היפהפייה. עוברים בקפה גמברינוס, וממשיכים לרחוב קיאיה, לקנות את הבגדים ששתי החברות יכלו רק לחלום עליהם. נעצרים בפיאצה די מרטירי (Piazza Dei Martiri) המהודרת שבה לילה פותחת את חנות הנעליים שלה. בחנות הספרים בפינה אולי מוצגים ספריה של פרנטה. ממשיכים דרך רחוב פילנג’רי אל רחוב מילה עד לכיכר אמדאו, אזור שבו ידעה לילה כי יפגשו אנשים עשירים ואלגנטיים.

את הסיור אפשר לסיים בקצה המערבי, בשכונת וומרו, ב-Via Tasso, שם שכרה אלנה דירה בזמן שהייתה עם נינו, באזור היקר ביותר של נאפולי. כאן גרים עשירי העיר. ההיפך המוחלט לשכונת העוני שבה אלנה התחילה את חייה ואנחנו את הסיור. 

מידע מעשי 

טיסות - איזיג’ט מוציאה מדי שבוע שתי טיסות ישירות לנאפולי, ברביעי ובשבת, עד סוף מארס. מאפריל יהיו טיסות של אל על.

סיורים מאורגנים בעקבות "הגאונה": לפחות שניים כאלה יוצאים מהארץ לביקור בעיר בעקבות הספרים. האחד הוא של אלון קליבנוב, חוקר היסטוריה ותרבות המכיר את העיר ככף ידו ודובר איטלקית שוטפת (gmail.com@weststud).

ברוח שונה לגמרי מארגנות חגית אברון ורננה בן ארי טיול נשים ייחודי. הן שוכרות בית גדול במרכז העיר, חוות את העיר ביום בצורות שונות בעקבות הספרים, ואת הערב מקדישות לחברותא נשית. כל זה בשילוב אוכל טוב ועינוגים נוספים (המועד הקרוב 9-12.1, לפרטים: hagitevron.com).

מי שאינם מעוניינים בטיול קבוצתי יכולים לקנות את הספר "Ferrante Fever", ספר הדרכה לתיירים בעקבות הספרים, ולהרכיב להם סיור עצמאי. בגרסת הקינדל יש הסברים מצולמים ל-5 ימי טיול בעיר.