"בארץ הודיעו לי שהוריי נספו, אחרי שנה התברר שהם חיים"

הפורטפוליו של הרב ד"ר שלום שרון • בן 42, ראש הקתדרה ללימודי יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו ורב קהילת קדושי ישראל • "כשביקשתי לקבל קהילה אתיופית בקריית גת סירבו לי, כי הכיפה שלי לא מספיק שחורה"

הרב ד"ר שלום שרון / צילום: איל יצהר
הרב ד"ר שלום שרון / צילום: איל יצהר

אני: אוהב אנשים, מאמין, אופטימי, יודע להסתכל דרך הסטריאוטיפ ולא להיות קורבני.

משפחה: הצד של אמא מאזור טיגריי באתיופיה. סבא היה מנהיג אזורי גדול, תלמיד חכם, שידע את תהילים בעל פה ונחשב למאוד עשיר. סבתא הייתה מוהלת והיא עשתה לי את ברית המילה. הצד השני מוולקה, כפר יהודי קרוב לגונדר, וגם הם נחשבו עשירים. ההורים התחתנו בגיל 13 דרך שידוך ועברו לגור ליד המשפחה של אמא, שהייתה הדומיננטית בקשר שלהם. אני הבכור מבין חמישה ילדים. בית הספר היהודי שבו למדתי גם עברית נסגר שנה אחרי שנכנסתי אליו בגלל לחץ של הממשלה, ואז הפכתי לסגן רועה צאן.

ילדות באתיופיה: סבא היה אומר לנו שאלוהים ייקח אותנו לירושלים. תמיד שאלתי 'מתי?' והוא היה עונה 'ממש בקרוב נרד לירושלים', כי מאתיופיה יורדים אליה. בגיל שש החלטתי ללכת ברגל לירושלים עם חבר. נעדרנו שלושה ימים עד שבנס חזרנו לכפר.

העלייה לישראל והקליטה

היציאה לדרך: כשמלאו לי תשע, שבוע אחרי שסבא נכלא על ידי השלטונות, אמרו לנו לילה אחד שאנחנו יוצאים לירושלים והתחלנו ללכת ברגל כמה כפרים ביחד. השארנו הכול מאחורינו, הלכנו לכיוון סודן ובדרך פגשנו שודדי דרכים שהפכו למדריכים שלנו תמורת החמורים והסוסים. פחדנו למות. כשהגענו למחנה בסודן היינו בטוחים שתוך כמה ימים נהיה בישראל, אבל נשארנו שם שנה, שבמהלכה מתו אלפים ממחלות.

לבד בישראל: אמא, שחששה לחיי בסודן, צירפה אותי לדוד שלא הכרתי והצלחתי להסתנן למשאית של המוסד שהביאה אותנו לנקודת האיסוף ליד הים. חיכו לנו שם סירות גומי של השייטת. כשהגעתי לארץ הייתי לבד, בלי ההורים, עם דוד שאני לא מכיר, בהלם מוחלט. הגענו לגבעת המורה, וכשהגעתי לפנימיית בית הילד בעפולה הודיעו לי שבני המשפחה שלי נספו בסודן. ההסתגלות הייתה קשה, לא הבנתי מילה בעברית.

איחוד משפחתי: אחר שנה ומשהו, המנהל קרא לי ואמר לי שההורים שלי בחיים. לבשתי בגדים חגיגיים ונסעתי אליהם. אמא הייתה שם, שלד אדם, והאחים שלי, כולל אחות שלא הכרתי. אבא נשאר מאחור עם סבתא והגיע כמה חודשים אחר כך. נשארתי באור עקיבא ומשם עברנו לקריית גת. אמא הייתה גיבורה. היא החליטה לצאת ממרכז הקליטה, לקחה בית מעמידר, ואחר כך קנתה אותו, ניהלה חשבון בנק בלי מינוס, וסיימה לשלם את המשכנתא. היא בקושי ידעה לדבר בעברית ולא ידעה לקרוא בכלל, וכדי שלא יעבדו עליה הייתה לוקחת אותי איתה לבנק ולעורכי דין.

המאבק של הקהילה בישראל

יהודי: אחרי לימודים בישיבת הסדר ושירות צבאי מלא החלטתי להגשים חלום ולהיות רב של קהילה אתיופית. למדתי חמש שנים לימודים אינטנסיביים, אבל כשאביטל ואני החלטנו להתחתן אמרו לי שבלי גיור לחומרה לא אחשב ליהודי. נעלבתי עד עמקי נשמתי כי מיד אחרי שהגענו לגבעת המורה העמידו אותנו בשורה במקווה עירומים ומוהל עשה לנו הקזת דם כדי שניחשב ליהודים. כשביקשתי לקבל קהילה אתיופית בקריית גת סירבו לי, כי הכיפה שלי לא מספיק שחורה. עזבתי הכול והלכתי ללמוד תואר ראשון בייעוץ חינוכי ותואר שני בתלמוד ופילוסופיה יהודית ומשם המשכתי לדוקטורט, בעזרת מלגות מכובדות. בסופו של דבר קיבלתי הסמכה מאיגוד רבני צוהר ואני עומד היום בראש קהילה של ניצולי שואה.

הקתדרה ללימודי יהדות אתיופיה: התחלתי להרצות בבר אילן ותל אביב והחלום שלי היה להקים קתדרה ללימודי יהדות אתיופיה. כשהוזמנתי ללמד במחלקה ליהדות בקריה האקדמית אונו, שמחתי. תוך שנה הפכתי למרצה בכיר ולפני כחודש חנכנו את הקתדרה הבינלאומית הראשונה בתחום בעולם. המטרה שלי היא לשנות את הגישה המחקרית ולהסביר את יהדות אתיופיה, לדבר על המנהיגות הרוחנית שלה, להבין את המנהגים והתרבות לעומק ולהפוך אותה לחלק אורגני ביהדות.

הפגנות: אני לא מאמין בדיכוטומיה ואתנוצנטריות ובשיח המתלהם. יש שיטור יתר, אבל זה לא אומר שהקהילה צריכה להסיר מעצמה אחריות, אלא לבדוק מה החלק שלה בהסלמה. אנחנו חייבים לתת לאהבה לנצח את הפחד. זה מה שאני עשיתי בחיים שלי.

ספרים: כשהוצאתי את ספר ההלכות שלי, "מסיני לאתיופיה", ברבנות כעסו על ההיתר לנשק נשים על הלחי, לפי המנהג האתיופי. תקפו אותי מכל עבר. בספר האחרון שלי, "שיחות על אהבה ופחד" (הוצאת ידיעות אחרונות), אני מפגיש בין בת רב לבן של קייס שאחרי עשר שנות פרידה מנצחים את הפחד.

כשאהיה גדול: רציתי לגעת בשמיים, פיזית.

אביטל: אשתי, מנהלת קהילתית בקריית גת. היא נולדה בשווייץ, עלתה לארץ שנה לפניי, וגרה בנתניה. הכרנו דרך חברים ולהורים שלה ושלי לא היה קל. היום יש לנו חמישה ילדים ואנחנו גרים בקריית גת.

פנאי: בקושי עושה ספורט ובזכות אשתי אנחנו יוצאים מדי פעם לחופשות.

תפיסת עתיד: חשוב לי שנעבור מתפיסה קולוניאליסטית הלכתית דתית של הרבנות, לתפיסה פלורליסטית הלכתית. הרב קוק, שהקים את הרבנות, אמר ש"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק". הרבנות צריכה להיות מורכבת מחילוני, אישה, רפורמי, קונסרבטיבי ואורתודוקסי - מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית.