אלונה ברקת עוזבת דווקא כשהקבוצה שלה בעונה גרועה והתקשורת כבר לא מחבקת

לאן הולכת אלונה ברקת? מה יהיה עם הפועל ב"ש? האם היא מיצתה את הצעצוע, "קוויטרית", עוזבת דווקא כשהקבוצה בעונה גרועה והתקשורת כבר לא מחבקת? ואם תישאר ותעמוד מאחורי הקבוצה ותמשיך לתמוך כמו שהבטיחה, איזו תמיכה זו תהיה - מן הסתם רזה, שתשקיט את המצפון?

מי שראה את מסיבת העיתונאים שקיימה הבוקר אלונה ברקת באצטדיון בבאר שבע וקשור לכדורגל מן הסתם יצא מבולבל. בעיקר כי גם אלונה ברקת עצמה שידרה שהיא לא לגמרי סגורה על המהלך. היא לא ידעה להגיד בוודאות איך תתמודד עם המגבלה הרגולטורית של אופ"א ושל ההתאחדות לכדורגל, שאוסרת על מי שנוגע בפוליטיקה להיות מעורב כבעלים במועדון.

היא הודתה בין השורות שכל הסיפור של הצטרפות לנפתלי בנט ואיילת שקד הוא לא איזה עניין שרץ אצלה בראש חודשים ארוכים. גם כמה זמן הסיפור הזה כבר יכול להסתובב - בנט ושקד פרשו לפני חמישה שבועות מהבית היהודי. מי שראה את ברקת הבוקר יודע שהיא לא הולכת למקום שהוא המגרש הביתי שלה. היא לא מתראיינת כמעט, ובפעמים המעטות שכן התראיינה לא נגעה בשום נושא שיזהה אותה פוליטית עם כיוון או מגזר כזה או אחר. היא הצליחה ליצור עמימות תקשורתית די טובה במועדון הכדורגל - דבר שהיה די קל בעיקר בשנים האחרונות כשהקבוצה הצליחה.

אבל עכשיו היא מסומנת. גם אם לא תגיד כלום. היא במפלגת הימין. היא תצטרך לדבר על התנחלויות, על עזה, המצב ביו"ש, על הקטסטרופה של אוסלו. אלו כבר לא יהיו השיחות והשאלות על הבעיות סביב השוער, או החוזה החדש של מאור מליקסון. יש לה יכולת להיות חלק מכל זה? מכל מה שלא הייתה עד עכשיו? או שאולי חוסר ההחלטיות ששידרה בהכרזה על המהלך הגדול של חייה מרמז שגם סיבוב פרסה למועדון שמזוהה איתה יותר מהכל, לעיר שהובילה בה מהפכה במו ידיה, הוא אפשרי.

לא הלכה מוקדם מדי

למה הלכה מבאר שבע כל כך מהר? למה הלכה דווקא הקבוצה בעונה רעה? האם בחרה ללכת כשהבינה שההצלחה שלה רק אתגרה עוד יותר את הכיסים של מיטש גולדהאר ויעקב שחר? אולי להיפך - הלכה רק אחרי שהבינה כי הניחה תשתית מצוינת (אצטדיון, מתקן אימונים חדיש, הסכם לשיתוף פעולה במחלקת הנוער עם אתלטיקו מדריד) - מה שיכול להוביל להגעת רוכש רציני שייקח את זה עוד צעד קדימה?

בכל מקרה, לא הלכה מוקדם מדי. ההיסטוריה מראה שמעטים הם הבעלים של קבוצות ספורט בישראל שמזרימים הון עתק מכיסם ונשארים שנים ארוכות. במובן הזה אלונה ברקת יכולה להרגיש בסדר עם עצמה. יעקב שחר הוא אחד ובודד בכדורגל והפך את מכבי חיפה למפעל חיים. בכדורסל אלו רק בעלי מכבי ת"א בכדורסל שנותרו שנים. ברקת הגיעה פחות או יותר לנקודת הזמן שבה בעלים שואלים את עצמם בשביל מה כל זה, הכסף שנשפך, התקשורת ששורפת. אפילו לוני הרציקוביץ' שנראה היה ששרד נצח במכבי ת"א סגר בסך הכל 12 שנים. ארקדי גאידמק שרד בבית"ר 8 שנים. בכדורסל אורי אלון עם ההון העצום שלו לא הצליח לסגור בהפועל ירושלים אפילו 5 שנים לפני שחזר לעסקים בארה"ב. ברקת אחרי 11 שנים נמצאת בדיוק בנקודת הזמן שבו הגיוני לצאת.

ומה עם ההצהרות על המשך תמיכה? גם אם נניח שברקת תשמש במודל של ספונסר חיצוני שלא מעורב אבל מזרים כסף, ומשאיר את קבלת ההחלטות בידי מנכ"ל מקצועי - זה בטוח כבר לא יהיה זה. בהחלטה שלה לעשות הכל מרחוק היא תפחית באופן טבעי את המעורבות הכלכלית. הפועל ב"ש תחזור להיות קבוצה שנאלצת לחיות מהשאריות של מכבי חיפה ומכבי ת"א. הצלע השלישית-רביעית, הסימפטית.