"איפא"ק מתערבים רק כשסוטים מהערכים המשותפים לנו ולהם"

הפורטפוליו של טובה דורפמן • בת 60, מנכ"לית קרן שטיינהרדט בישראל • "זאת זכות גדולה לעבוד בקרן שבה לא צריך לגייס את הכסף, אלא רק לעשות טוב"

 

 

טובה דורפמן /  צילום: איל יצהר
טובה דורפמן / צילום: איל יצהר

אני: חברותית, דעתנית, מלאת תשוקה למה שאני עושה, חייבת לשנות דברים אם הם בני תיקון.

משפחה בצל השואה: אמא נולדה בפולין בעיירה מחוץ לוורשה, בת לסוחרים. היא התחתנה בגיל 19, ילדה בן ועברה כל המשפחה המורחבת לגטו, שם נפטר הילד שהיה בן ארבע ממחלה. אחרי שנתיים נשלחו הוריה לטרבלינקה והיא הועברה עם בעלה למחנה עבודה במפעלי הנשק של "בוש". חודש לפני שהרוסים שחררו אותם בעלה נורה על ידי הגרמנים. אמא איבדה שם את משפחתה, נעוריה ושמחת החיים שלה. בסוף המלחמה נסעה ללודג' ושם פגשה את אבא.

אבא, שנולד בכפר קטן, היה מבוגר ממנה בעשרים שנים, וכשפרצה המלחמה הוא היה בן 40, נשוי עם ארבעה ילדים. הוא היה איש עסקים מצליח, שתיווך בעסקאות עם האצולה הפולנית. כשהמשפחה הועברה לגטו בעיירה סמוכה, הוציא את הבן הגדול למחנה עבודה, והקטנים נשארו עם אשתו. באחת הפעמים כשלא היה בגטו, הגרמנים פינו אותם לטרבלינקה, שם כולם נרצחו. אבא חילץ את הבן שנשאר במחנה, מצא משפחה פולנית שהסתירה אותם באסם תמורת הרבה כסף, וכך הצליחו לשרוד.

אחרי המלחמה גם הוא הגיע ללודג', התחתן עם אמא, וחזר לעסקים. אבא רצה להישאר בפולין, אבל אמא התעקשה לעלות לישראל. הם הגיעו לארץ ב-1950, עם שתי תאומות שנולדו אחרי המלחמה, התגלגלו לאזור יהוד וגידלו פרות. אני נולדתי כאן כשאבא היה בן 62 ואמא בת 44. אגב, הבן הגדול של אבא שניצל עבר לקנזס והקים שם את "THORN APPLE VALLEY", חברה שהייתה בעבר יצרנית בשר החזיר הגדולה בארה"ב ואף נכללה ברשימת פורצ'ן 500.

ילדות: אני זוכרת ויכוחים בין ההורים בארוחות על מי היה יותר רעב במלחמה ומי שהיה פחות רעב נחשב לגיבור, כי השיג אוכל. אמא הייתה מאוד חרדתית, כל דבר הפחיד אותה, היא גוננה עליי עד חנק. לא הייתה שמחה בבית, אבא היה מבוגר והיא טיפלה בו. טראומות המלחמה היו באוויר. כשהייתי בת שלוש, אבא החליט להצטרף לאחי, עברנו לדטרויט והשארנו כאן את הבית.

אמריקה: המעבר לאמריקה היה קשה. ההורים לא ידעו אנגלית, לא הבינו את התרבות, לא היה להם מושג מה אני עוברת ביומיום. התביישתי בהם, במבטא השבור, במנטליות שלהם ולא רציתי שיבואו לימי הורים. האחיות שלי גידלו אותי והילדים של אחי, שהיו בגילי, היו המשפחה שלא הייתה לי. הם לקחו אותי לחופשות. את חופשות הקיץ בילינו בישראל וכשהייתי בי"א ההורים החליטו לחזור לארץ ומאוד כעסתי עליהם. איכשהו סיימתי פה את הבגרות בבית הספר האמריקאי וחיכיתי להזדמנות הראשונה לברוח בחזרה לארה"ב. לא התגייסתי, כי רציתי ללמוד בקולג' עם החברים ולצאת מהבית.

הגעתי לUCLA, הכי רחוק שאפשר מההורים. הם לא ביקרו כי נעלבו שעזבתי אותם, ובגלל ששיחות הטלפון היו יקרות בקושי דיברנו. היו לי רגשות אשם, אבל הייתי חייבת להציל את עצמי. גרתי עם חברים וסוף סוף הרגשתי שאני חיה. למדתי יחסים בינלאומיים ומדע המדינה כי חלמתי להיות עיתונאית, ומימנתי את עצמי בעזרת כספי הביטוח הלאומי שאבא קיבל מהממשלה ובעבודה במשרד עו"ד. איכשהו התחברתי לפדרציה היהודית בלוס אנג'לס וניהלתי תוכנית לתיכוניסטים תוך כדי לימודי תואר שני בחינוך, שם התחילה המומחיות שלי בקהילה היהודית בארה"ב.

ד"ר רביב שוורץ: בעלי, דוקטור לעבודה סוציאלית, מלמד בתיכון להזדמנות שנייה בקריית אונו ובבית ספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. הוא גדל במנהטן, בן לאמא סוכנת שחקנים מפורסמת. עלינו יחד לארץ, היינו שנה בקיבוץ, ועזבנו כשעשו לי את המוות בגלל הוולוו שקיבלתי כתושבת חוזרת. בנינו בית ליד ההורים בסביון ולקחתי על עצמי את הטיפול בהם. אבא נפטר שנה אחרי שהתחתנו. חזרנו למישיגן לשלוש שנים, שם רביב השלים תואר שני ודוקטורט וחזרנו לארץ. יש לנו שני ילדים.

קרן שטיינהרדט: ב-1993 לקחנו את אמא והילדים להיות עם המשפחה בדטרויט והתחלתי לעבוד בפדרציה היהודית. ניהלתי פרויקט שכונות, שחיבר קהילות יהודיות עם יישובים בצפון הארץ, וכשחזרנו לארץ ביקשו ממני להיות הנציגה שלהם כאן, תפקיד שמילאתי עד 2010.

במקביל, ב-2006 פגשתי את מייקל שטיינהרדט, יהודי חם שהתעשר ממסחר בקרנות גידור ועבר מעסקים לפילנתרופיה בגיל צעיר. כשמנהלת הקרן בישראל נפטרה, הוא ביקש ממני לעבוד בשבילו בחצי משרה. הקרן מחלקת מענקים לארגונים קטנים שעוסקים בילדים ונוער בסיכון, נשים מוכות, שיקום שכונות ובנוסף, בחלוקת מענקים גדולים לשותפויות אסטרטגיות שמטרתן לשנות ולהשפיע על החברה הישראלית.

אנחנו מעורבים בפרויקט תלמ"א, תוכנית לאומית למצוינות באנגלית, שמתרכזת בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. היינו המשקיעים הראשונים ב"תוצרת הארץ" שהקימה עשר קהילות צעירים, בתוכנית "שחף" שפועלת לצמצום פערים, ובנוסף, אני חברה בדירקטוריון "תפנית", ומסייעת ל"תגלית" שהקימו שטיינהרדט וברונפמן.

איפא"ק: חשוב שישראלים יבינו שמה שקורה בישראל משפיע באופן דרמטי על יהדות אמריקה. הם נזהרים שלא להתערב, עד שזה סוטה מהערכים המשותפים שלנו ושלהם.

פנאי: שותה קפה עם חברות ועושה קורס לשזירת פרחים, כי זה מה שאני רוצה לעשות בפנסיה.

תפיסת עתיד: אשמח להמשיך לעבוד בקרן. זאת זכות גדולה לעבוד במקום שבו לא צריך לגייס את הכסף, אלא רק לעשות בו טוב.