"באתיופיה הגבר היה מספר 1, האישה מספר 2. פה יש דמוקרטיה ברוך השם, שווים" - כך אומרת אסרסי גטו סהלה גרמאי, 60, אחות, שהרבה מבני העדה האתיופית חבים לה את חייהם. "באתיופיה היינו לובשות שמלה לבנה ארוכה ויושבות בבית. עכשיו אישה אתיופית לובשת בגדים מערביים ויוצאת לפרנס את המשפחה. הוא, הבעל, מדמיין שהיא הולכת למקום אחר, קשה לו. הרבה גברים לא מסתדרים. הם ירדו קצת בדרגה".
גרמאי וחרות טקלה-לגסה (80) משתתפות הערב (ג') בסינמטק תל אביב בכנס ה-3 של "פורום ירוסלם", המציג 13 נשים חזקות ועצמאיות מהקהילה האתיופית, לקראת יום האישה הבינלאומי. שתיהן נושאות את השם המקורי בגאון, אוהבות את ישראל וגאות במאבקים שניהלו לאורך כל חייהן, אבל תומכות במחאת הצעירים האתיופים ובמאבק בגזענות. "הגענו לפה מתלהבים ושמחים, לא באנו להתעשר, באנו להיות בארץ ישראל. וחטפנו", אומרת גרמאי. "הייתה הפליה מהיום הראשון. 30 שנה שתקנו, לא העזנו לצאת נגד ‘ירושלים’ - אבל ל עוד. הנשים התקוממו קודם".
עדיין לא ממש ישראלים / נתונים: הלמ"ס
מיילדת שהצטרפה למחתרת היהודית
רבים מאוד מיוצאי מאתיופיה חבים לשתי נשים אלה את חייהם, בריאותם ועלייתם לארץ. הן אחיות במקצוען, וסיכנו את חייהן פעם אחר פעם במשך שנים ארוכות כדי להציל יהודים, וגם לא יהודים. רבים זוכרים את פניהן משם, מהמחנות בדרך, מהצעדות הארוכות, מהמחלות הקשות, מהלידות שהסתבכו - אבל לא ידעו את השמות. יש שמחפשים אותן כבר שנים. "עשינו מה שצריך לעשות, פחות חשוב אם זוכרים. אבל זה משמח לקבל הכרה והערכה כל כך הרבה שנים אחרי".
"סיסטר הירות" - כינו את לגסה. היא הייתה מיילדת באדיס אבבה ובגונדאר, שהצטרפה למחתרת היהודית, הסתירה והבריחה עולים, נתנה טיפול רפואי בגלוי ובחשאי, החביאה והעבירה כספים ומסמכים אסורים. "כאשר החלה העלייה החשאית כבר הייתי אמא, מיילדת ואחות, עובדת של המדינה, אז הכרתי את המערכת. הכרתי את הפקידים וניצלתי את זה למען האנשים שלנו". לדבריה, היא זייפה דרכונים עבור הבורחים, ובזמן שהכינה את המסמכים, החביאה אותם בביתה.
באחד הימים, כשהעבודה הלכה וגברה, נחטפה בידי שירותי הביטחון החשאי. שנתיים ישבה בכלא אפל, חצי שנה שהתה בצינוק. נחקרה בעינויים קשים, גופניים ונפשיים. אבל לא הסגירה את שותפיה לפעילות הציונית. "ידעתי שמחיר ההדלפה יהיה כבד מאוד. שרבים ישלמו על זה בחייהם. אז שמרתי את הסודות. כן, כל יום ידעתי שזה אולי היום האחרון שלי. שיהרגו אותי. שילדיי הקטנים בסכנה ומי ידאג להם. אבל לא יכולתי לעשות אחרת".
"הבית שלנו היה תמיד מלא אורחים, תחנת מעבר", מספרת בתה, מסקי שיברו, שחקנית וזמרת מוכרת. "בכל חודש הגיעו קבוצות של יהודים ואמא אמרה לנו שהם קרובי משפחה, מכיוון שחיינו בעיר ובני המשפחה התגוררו בכפרים - זה נשמע הגיוני. במשך שנים, בכל פעם שהגיעו ‘קרובים’, היה עלינו לפנות את החדרים שלנו ולתת להם את המיטות. זה היה כמו הרגל אבל גם קצת קשה. אמא אמרה שצריך לכבד אותם כי הם משפחה ובאו מרחוק. אמא נעצרה בשנת 1987, שנתיים אחרי שאני הגעתי ארצה עם כמה מאחיי".
חירות לא מדברת על העינויים שעברה בגלל הזיכרונות הקשים. ב-1990 עלתה לארץ, הוכרה כאסירת ציון והמשיכה לעזור לבני העדה.
אסרסי באמהרית פירושו "תגרמי לי לשכוח". הייתה לה אחות גדולה שנפטרה בילדותה, כשנולדה אמה העניקה לה את השם בתקווה שתחליש את כאב האובדן.
עדיין לא ממש ישראלים / נתונים: הלמ"ס
הדרך לטיפול באנשים עברה דרך מחלתה שלה. היא ביקשה לקבל טיפול במרפאת הצלב אדום במחנה הפליטים העמוס והעלוב בסודן, בדרך לארץ ישראל. "הם אמרו שאני לא מספיק חולה", היא משחזרת. "בפועל, הם קיבלו רק את האנשים שלהם, נוצרים ומוסלמים. אלפי יהודים מתו שם במחנות. ישבתי בחוץ שעות וימים משלשלת ומקיאה. כשהבראתי איכשהו, הגעתי למרפאה ואמרתי שאני נוצרייה, למדתי סיעוד, אבל אין לי הרבה ניסיון, ואני מבקשת להתנדב. עשו לי טובה וקיבלו אותי. העבודה שלי הייתה לנקות מזרקים ומחטים של חולי שחפת.
"לאט לאט הבינו שאני גם יודעת אנגלית ויכולה לתרגם לרופאים, ואחרי כמה חודשים כאחראית בהתנדבות על המוני חולי השחפת שעובדי הצלב האדום נמנעו מלהתקרב אליהם, העבירו אותי לטיפול בילדים החולים. 100 ילדים במצב קשה כל יום, לנקות, להאכיל, לתת תרופות, לחבק. ואז אמרו לי: תעברי מבחנים. עברתי. כך ביססתי את מקומי שם ולאט לאט יכולתי להביא גם את בני העדה שלי לטיפול.
"הם בצלב האדום המשיכו להעדיף את שלהם, אבל נהנו מזה שאני שם עובדת בלי לדבר, בעבודות הכי קשות, ואני בהחלט ניצלתי את זה לטובת העדה. כשהבנתי שבני הקהילה היהודית לא מקבלים תרופות שהם צריכים, כי לא היה להם כסף, ביקשתי לעבוד גם בבית המרקחת. כך יכולתי לתת תרופות לאנשים שלי. כשהיו בבית המרקחת עוד אנשי צוות, קניתי את התרופות מכספי. כשהם לא היו - נתתי בחינם. אם היו תופסים אותי נותנת בחינם היו אוסרים אותי כגנבת או הורגים אותי".
"אל תלכי לאסמרה, תלכי לירושלים"
הסיפור של טקלה וגרמאי, "שתי גיבורות אלמוניות", עומד במרכז הכנס של "פורום ירוסלם". לצידן יעמדו כאמור עוד "13 דמויות נשיות חזקות ועצמאיות מהקהילה האתיופית, פורצות דרך בתחומים שונים ומחוללות שינוי בחברה הישראלית". ביניהן פעילות פוליטיות, רופאה, קצינה, דיפלומטית, שחקנית. האירוע יונצח בחוברות ותמונות. "זה למען הדורות הבאים. שיהיו גאים במקורות שלהם, שיוכלו לספר לילדיהם וילדי ילדיהם", אומר המארגן, שמואל ילמה.
ילמה הוא מייסד ומנהל הפורום, שהוקם לאחר הפגנת בני הקהילה ב-2015. הוא יזם חברתי, מחבר הספר "הדרך לירושלים" וחבר הצוות הבכיר של ג’וינט ישראל. "אנחנו פועלים להנכחת נרטיב יהדות אתיופיה בסיפור הישראלי בעבור צעירי הקהילה שלנו והקהילות האחרות. נרטיב ציוני ומלא גבורה. מחאה וגזענות? התשובה שלי לזה היא להרבות בטוב, בחיבור אמיתי בהזדהות עם מעשי הגבורה, עם ההיסטוריה הציונית שלנו. האמת גם אני לא ידעתי על הגיבורות האלה וכמה הן גיבורות גדולות".
עדיין לא ממש ישראלים / נתונים: הלמ"ס
גם גלמאי וגם טקלה גדלו למשפחות גאות ועצמאיות וקיבלו גיבוי מלא מההורים. אביה של טקלה, אלקה, היה מורה לעברית ומזכירו של ראש העיר גונדאר. אחיה, מלסה טקלה, יועד לימים להיות ראש העיר גונדאר. הוא נשלח ללמוד בארה"ב, אבל לפני שחזר נפטר.
אביה ואחיה דחפו אותה ללימודים. "אנחנו קהילה יהודית של 2,500 שנה בלב אפריקה, ששרדה בזכות המנהיגות הרוחנית והחברתית. למדתי לימודי אחות מוסמכת, מיילדת וייעוץ לתכנון המשפחה. משכורת קיבלתי מהממשלה, ובלילה היו אנשים דופקים בדלת והייתי הולכת ליילד. באדיס אבבה התחתנתי, ונולדו ילדיי. פה יש לי נכדים בצבא".
לגסה שותפה לדעה שדווקא בארץ, לנשים האתיופיות היה קל יותר מאשר לגברים. "בואו נגיד את האמת, סליחה מהגברים. נשים יותר חכמות, מבינות יותר מהר, לומדות מהר, חרוצות. הגבר - אצלו זה לאט לאט. קשה להם פה, קשה להם עם הנשים החזקות שהתעוררו כאן. אבל אין ברירה, הם יצטרכו ללמוד להשתנות. כמונו".
אביה של גרמאי היה ראש הקהילה בכפר שבו נולדה, שבו גרו 58 משפחות יהודיות. "תמיד חלמתי להיות מורה. אבל כשסיימתי תיכון, נזכרתי איך לקחתי את אבי לבית החולים, ולא היו מוכנים לטפל בו והוא נפטר בבית, ואני הבנתי שכאחות אוכל להציל חיים. אני שונאת זריקות, מפחדת מדם, בהתחלה התעלפתי כמה פעמים כשראיתי דם, אחר כך התרגלתי".
אחרי סיום לימודיה נשלחה לחזית אסמרה, שם התנהלו קרבות בין האריתראים לצבא האתיופי.
"כשהגעתי לכפר להיפרד ראיתי התכנסות מתחת לעץ. 'הדרך לירושלים נפתחה', לחשו לי. אחי הגדול טלהון ואימי אמרו לי: ‘אל תלכי לאסמרה, תלכי לירושלים. אם תמותי בדרך - לפחות הנשמה שלך תגיע לגן עדן’".
"בקנדה יש הפליה, אבל יהודים חיבקו אותנו, פה אין חיבוקים"
בתחילת שנות ה-80, אחרי השנים באתיופיה והמחנות בסודן, כשהמעבר לישראל היה קשה, עברו גרמאי, בתה ובעלה דאז לקנדה. "עשינו את זה בלית ברירה. בכיתי שלא הגעתי לחלום, אבל הבנתי שזו הדרך היחידה שנותרה לי כדי להגיע בהמשך לירושלים".
עשר שנים שהתה שם. "מינוס 40 מעלות ויצאתי לעבוד כאחות". בקנדה התגרשה. "הבת שלי למדה בבית ספר פרטי טוב, למדנו אנגלית טובה ולמדנו הרבה דברים טובים. אני אישה-שחורה-יהודייה. שלוש בעיות שהתמודדתי איתן שם וגם כאן - והפכתי אותן לחוזקות שלי.
כן, גם בקנדה יש הפליה, אבל לא אומרים אותה בצורה כזו בוטה כמו כאן. הקנדים היהודים חיבקו אותנו, פה לא מחבקים. האמת - אני ממש לא צריכה חיבוקים, אבל אני דורשת שלא ישימו לי גדרות, שלא ישפילו אותנו".
משפילים אותך?
"אותי לא, אני לא מאפשרת. מי שמנסה - אני משפילה אותו. יכול להיות שזה מה שקנדה נתנה לי, אבל נראה שזה יותר אבא שלי נתן לי. כוח, אמונה בעצמי. הוא דחף אותי להיות בעלת מקצוע, שלעולם לא אהיה תלויה באף אחד, כן, גם לא בבעל. הייתי ילדה כשאבא רשם אותי לבית ספר. בכל בוקר היינו יוצאים קבוצת ילדים, 15 ק"מ הלוך 15 ק"מ חזור. לא, זה לא היה קשה. זה היה רגיל.
"כשהייתי בת חמש אבא שלי כבר סיכם עם משפחה יהודית שאנשא לבן שלהם. לא ידעתי מי זה והוא לא ידע מי אני. הרבה שנים אחרי, כשהגעתי לארץ מקנדה, איכשהו סיפרו לי על הבעל שאבא ייעד לי והתברר שזה האיש הכי נכון לי. נישאנו, אני באתי עם בתי, נולדו לנו שני בנים נוספים, כולם כבר גדולים. אבא שלי חשב טוב טוב לפני שתיאם אז את השידוך, עובדה שזה הצליח". ברוך גראמי, בעלה של אסרסי, שימש במשך שנים רבות עובד משמר הכנסת ויצא באחרונה לגמלאות.
כתבות
ני"ע
