אני: אופטימי, יכול להילחץ משטויות, אבל במצבי משבר שומר על קור רוח מקפיא. משפחתי, חברותי, תחרותי והישגי.
שורשים: סבא וסבתא מצד אבא נמלטו מפולין לפני השואה. הוא הגיע לכאן רכוב על אופנוע ופגש את סבתא שהצטרפה להגנה, הבריחה רימונים, נעצרה וישבה בכלא הבריטי. הם התחתנו וגרו בדירת חדר ברמת גן שבה אבא נולד. סבא וסבתא מהצד השני התחתנו בלוב, וסבא נפטר כשאמא הייתה ברחם. הם היו משפחה מאוד עשירה, ואחרי קום המדינה סבתא נאלצה להשאיר מאחור את הכול בגלל התנכלויות. בארץ גרה במעברה במשך שנים במחסור גדול.
הורים: ההורים הכירו בצבא, התאהבו, ובאמצע הטירונות הוא כתב באבנים על גבעה, "נלי, התנשאי לי?". אבא היה נחלאי עם כיפה סרוגה בקיבוץ טירת צבי, רעה את הפרות כשהוא על סוס, ואחר כך למד הנדסאות אלקטרוניקה ועבד בכור בנחל שורק. אמא הייתה מנהלת חשבונות.
ילדות: נולדתי בפרדס כץ, ובגיל חמש עברנו לגבעתיים. כבר בגיל שלוש ידעתי שאני רוצה להיות רופא. בקליניקה יש לי תמונה שבה אני עם חלוק נותן זריקה לבובה שחומת עור. בגיל עשר חליתי בדלקת גרון פשוטה וכשהחום לא ירד במשך שבועות המשכתי ללכת לבית ספר, עד שהמורה קראה בדחיפות להורים, כי הכתב שלי השתבש לגמרי. הלכנו לרופאה פרטית, עניין חריג ויקר, והיא זיהתה סטרפטוקוק שהסתבך לקדחת שיגרון מסכנת חיים. אושפזתי בתל השומר והחלטתי שאני רוצה להיות כמו ד"ר פוטצ'ניק שטיפל בי.
צבא: התקבלתי לקורס טיס ובמקביל נרשמתי לעתודה ברפואה, וכשהתקבלתי אליה ויתרתי על הקורס והתחלתי ללמוד בירושלים. סבלתי נורא מבחינה חברתית, הייתי צעיר, מנותק מהחברים שהיו ביחידות מובחרות, והחלטתי לעזוב. בדרך לא דרך חזרתי לטיס, עפתי אחרי עשר טיסות, ועברתי להדרכת חובשים.
פנטומימה: אחרי השחרור נרשמתי לרפואה ובהמשך הבנתי שהכיוון שלי הוא פסיכיאטריה. אחרי שנת לימודים, בגיל 25, לקחתי שנת חופש וטסתי ללמוד פנטומימה אצל גרושתו של מרסל מרסו. בשיעורי ריתמיקה היא הייתה מצליפה בי במקל קטן כשלא הייתי מספיק טוב. לא ידעתי מילה צרפתית, גרתי עם שותף בדירה בלי מקלחת, ושילמתי שכר דירה ואוכל מהופעות ליד מרכז פומפידו.
פסיכיאטריה: חזרתי ללימודים ובמקביל למדתי קרקס. עד היום יש לי קביים, חד אופן וכדורי ג'אגלינג בבית. עשיתי התמחות בפסיכיאטריה של מבוגרים ואחר כך במחלקת ילדים ונוער בגהה, שם נשארתי בזכותו של פרופסור דונלד כהן מאוניברסיטת ייל שאליו טסתי להתמחות נוספת.
כשחזרנו מייל לארץ התחלתי במחלקת נוער סגורה, מוניתי לסגן מנהל המחלקה, ואז שוב טסתי לחו"ל ועשיתי פוסט דוקטורט בתחום הגנטיקה של התנהגות אובדנית ודיכאון בצעירים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. חזרתי לנהל את מחלקת יום לנוער בגהה מתוך אמונה שילד צריך לישון במיטה שלו אם הוא לא מסוכן לעצמו או לציבור. לפני ארבע שנים קיבלתי את ניהול בית החולים.
מחלות נפש
סטיגמה: אם לאדם יש מחסור בדופמין במוח הוא יחלה בפרקינסון ויאושפז במחלקת הנוירוכירורגיה עם צוות רפואי כפול בהשוואה לאדם שיסבול ממחסור בדופמין ויחלה בסכיזופרניה. זה קורה רק בגלל הסטיגמה. אנשים עם מחלות נפש לא חוסמים כבישים, ולא מתראיינים, והמעמד הסוציו אקונומי שלהם נמוך כי הם מפסיקים לעבוד בגלל המחלה. אני הקול שלהם.
הנגשה: כדי להנגיש את הפסיכיאטריה מינינו אגודת ידידים ופתחנו את ביה"ח לביקורים תחת הכותרת "פסיכיאטריה בג'ינס". מגיעים אלינו ממשרדי ממשלה, ח"כים, תורמים וסלבס. אנחנו נותנים הרצאה לפני ההצגה "קן הקוקיה" שעלתה עכשיו בקאמרי, והשחקנית גם היו אצלנו. אנשים לא מבינים שטיפול בחשמל, שנעשה תחת הרדמה מלאה, הוא בטוח ויעיל יותר מתרופות.
קשירות: הורדנו את הקשירות ב-90% בעקבות הקמפיין שהובילה קרן נויבך ויש לזה מחיר. מקרי האלימות של חולים עלו ואנשי סיעוד נפצעים. הפתרון הוא לא להחזיר את הקשירות, אלא לתגבר את הצוות הסיעודי ואת מספר המטפלים ולהציב מאבטח בכל מחלקה במשמרת ערב.
ילדים: יש לנו מחלקה לגיל ינקות וגם מחלקה לגילאי 3 עד 7 - ילדים שלא מתקבלים לגן אחר ובאים אלינו לשנת לימודים. תמיד עולה השאלה איך אפשר לזהות הפרעה פסיכיאטרית אצל תינוקות ואנשים לא יודעים שהם יכולים להפסיק לאכול, או לבכות שעות בלי סיבה. כששוללים את כל האבחנות האחרות התינוקות מגיעים אלינו עם האמא ואנחנו בודקים אם היא סובלת מדיכאון אחרי לידה או פוסט טראומה. עובדים על הקשר ביניהם והשיפור הוא דרמטי לשני הצדדים.
אובדנות: היא פתרון סופי לבעיה זמנית, ניסיון להפסיק כאב נפשי בלתי נסבל. הדיכאון הוא מחלת מוח גנטית, שיש לה הקשר לאירועי החיים, בדיוק כמו התקף לב וסוכרת, ומחשבות אובדניות הן סימפטום שלה.
פנאי: רץ שלוש פעמים בשבוע עם עוד רופא, ועושה עם אשתי יוגה שלמדתי באשרם בהודו כשחגגתי 50.
תפיסת עתיד: להמשיך לנהל את מחלקת הנוער ולראות כל בוקר מטופלים במקביל לניהול גהה, להילחם בסטיגמה ולרוץ מרתון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
