האונס בקיבוץ שמרת הוא אירוע שטלטל את המדינה בסוף שנות ה-80 ושדובר בו בכל בית בישראל. רבים הוכו אז בתדהמה כשנחשף שחבורת נערים בני טובים, חלקם מקיבוץ שמרת הסמוך לנהריה, הואשמו בתקיפה מינית של ילדה בת 14 וחצי, יעל גרינברג, בת הקיבוץ. הפרשה נחקרה במשטרה, התגלגלה אל הפרקליטות והסתיימה ב-9 בדצמבר 1993 בפסק דין מהדהד ומרשיע ומכונן של בית המשפט העליון. שופטי העליון הרשיעו את הנערים אופיר בארי, נדב ביטון, אריק חזון, וצפריר צביסון באונס.
פסק הדין הזה, שניתן על-ידי נשיא העליון דאז השופט מאיר שמגר והשופטים מישאל חשין ואליעזר גולדברג, נחשב עד היום לציון דרך בפסיקה העוסקת בעבריינות מין. בפסק דין העליון נקבע לראשונה כי גבר חייב לוודא הסכמה מלאה ומפורשת של אשה לפני מגע מיני איתה, וכי אם לא ניתן לו אישור כזה - הרי שמדובר באונס. "אם לא נתנה האישה הסכמתה - הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע - יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה. במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות - או אם לא הסכימה - המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, וממילא נעשה 'שלא בהסכמתה החופשית"' של האישה", נאמר בפסק הדין.
פסק הדין החשוב, הקאנוני, של בית המשפט העליון בתיק האונס בשמרת הוא מוכר מאוד וזמין לכל דורש במרחבי האינטרנט, במאגרים המשפטיים ובספריות בכל רחבי הארץ. אבל לא כולם זוכרים או מודעים לכך שפסק הדין של העליון ניתן במסגרת הליך ערעור. שהוא תיקן עוול גדול שעשה פסק הדין שקדם לו שבמסגרתו זיכה נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דאז ולימים מבקר המדינה, השופט מיכה לינדנשטראוס, את הנערים התוקפים מהאישומים נגדם. והשופט לינדנשטראוס לא רק שזיכה את הנערים מהאישומים באונס של גרינברג, אלא אף הטיל אחריות על הנאנסת למה שקרה לה.
בין היתר, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי כיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין אין הדבר מהווה אונס. השופט לינדנשטראוס גם זקף לחובתה את העובדה כי בתקופה שקדמה לאונס היא קיימה מרצונה יחסים אינטימיים עם נערים מבוגרים ממנה ושקל את מה שהוא כינה "התנהגותה של המתלוננת במהלך תקופת התבגרותה, ניסיונה עם צעירים, מערכת היחסים הקרירה שבינה לבין אחותה מחד גיסא, וחוסר הפתיחות כלפי אמהּ ואביה החורג, מאידך גיסא".
בית המשפט המחוזי גם ביקר את העובדה שהמתלוננת לא הגישה תלונה באופן מיידי: "מכל מקום, ספק בעיני אם בנתונים אלה יש הגיון בטענת המתלוננת כי 'מילאה פיה מים' ונכנעה לנאשמים מחשש ה'פרסום ברבים' ופגיעה בשמה הטוב". פסק דינו של השופט עורר ביקורת רבה בציבור.
על החלטת בית המשפט המחוזי להטיל אחריות על גרינברג, כתב הנשיא שמגר בפסק דין העליון: "גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך כך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן-זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא".
שלב א': יוצאים לדרך - ספריות, ארכיונים, קלסרים
לפני כשלושה חודשים כתבנו על הרשעות בעבירות מין, ולצורך זה חיפשנו את פסק הדין המזכה של בית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת האונס בשמרת (תיק פלילי 290/90). להפתעתנו, נתקלנו בקשיים רבים למצוא את פסק הדין. די מהר התברר שפסק דין המחוזי אינו קיים במרחבי האינטרנט, ושהוא לא נמצא גם במאגרים הדיגיטליים המשפטיים שמכילים מאות אלפי פסקי דין והחלטות של בתי המשפט מאז קום המדינה. לא באתר נבו, לא בתקדין, ולא באתרים אחרים. גם פניות חוזרות ונשנות שלנו לדוברות בתי המשפט בניסיון למצוא את פסק הדין, לא עזרו באיתור פסק הדין בשלב הזה. החלטנו ללכת לספריות המשפטיות באוניברסיטאות כדי לחפש את פסק הדין האבוד בקבצים המודפסים של פסקי הדין המחוזיים.
נציין כי באותה תקופה של תחילת שנות ה-90 הודפסו ונכרכו בקבצים המכונים פד"י (פסקי דין ישראלים) רוב פסקי הדין של בית המשפט העליון וחלק מפסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים. אך גם שם הוא לא נמצא. זה היה מאוד מוזר וחריג שאנחנו מתקשים כל כך למצוא פסק דין, אומנם של בית משפט מחוזי (ולא של העליון) אבל כזה שדובר בו רבות ושהוא יכול ללמד רבות על המקרה הספציפי ועל השינוי ביחס של מערכת המשפט לעבירות האינוס. בשלב הזה פנינו לתנועה לחופש המידע כדי שתסייע לנו להגיש בקשה לפי חוק חופש המידע לקבל לידינו את פסק הדין.
אלא שאז התברר לנו שמישהו כבר מחפש את פסק הדין שנים לפנינו. ב-2015, בזמן שעו"ד רחלי אדרי, מנכ"לית התנועה לחופש המידע, עשתה תואר שני היא כתבה עבודה שעסקה בין היתר בתיק האונס בשמרת. גם אדרי, כמונו, לא הצליחה למצוא את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בפרשה. "רציתי מאוד לקרוא את פסק הדין של המחוזי אבל לא מצאתי אותו. חיפשתי בכל המאגרים המשפטיים שקיימים ולא מצאתי כלום", אדרי מספרת. לדבריה, "בסופו של דבר פניתי להנהלת בתי המשפט בבקשה שתאפשר לי לבוא לחפש את פסק הדין בארכיון, אבל הם 'נפנפו אותי' ובאיזשהו שלב התייאשתי מלמצוא את פסק הדין".
את חושבת שזה מקרי שאנחנו לא מצליחים למצוא את פסק הדין הזה?
אדרי: "אני יכולה לומר שזה מאוד מוזר וגם חריג שבמדינת ישראל אתה לא מוצא פסק דין בסדר גודל כזה. וקשה לי להאמין שזה במקרה. כשאני חיפשתי, וחיפשתי שלושה חודשים ב'אטרף', לא מצאתי. אני חושבת שבמקומות שבהם יש פסיקות שהן סוג של פאשלה של מערכת המשפט, אז המערכת למדה להצניע את פסקי הדין האלה. המערכת לא שמחה לחשוף את פסק הדין הזה לציבור".
למה חשוב שפסק דין המחוזי בתיק האונס שמרת יהיה נגיש? הרי הוא ממילא נהפך בבית המשפט העליון.
"יש פסקי דין הרבה פחות חשובים בהיסטוריה שלנו כחברה שהם נגישים. כלומר, שבלחיצת כפתור כל אחד יכול למצוא אותם. פסק דין הזה מלמד את התהליכים שקרו במערכת המשפט ביחס למתלוננות על פגיעות מיניות. ברור שהגישה של בתי המשפט למתלוננות בעבירות מין השתנתה לאורך השנים ופסקי דין כאלה הם המסמך הכי אותנטי שמלמד על התהליך הזה שעברה החברה הישראלית בכלל ומערכת המשפט בפרט. זו לא חוכמה שפסק הדין של המחוזי לא יהיה נגיש לציבור כאילו הוא לא קרה מעולם. הרבה פעמים המערכת כמנסה כביכול להגן על הפרטיות של הנפגעות, אבל בעצם היא שומרת על עצמה מפני ביקורת ציבורית".
שלב ב': האקדמיה - אפילו המרצים מחפשים
גם ד"ר אסף פורת, מרצה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי בהרצליה וחבר סגל בקריה האקדמית אונו, חיפש לשווא את פסק דין המחוזי בתיק האונס בשמרת. פורת מלמד קורס שעוסק באמירות ובהתייחסויות של שופטים לקורבנות עבריינות מין לאורך השנים. "ביקשתי לאתר את פסק הדין במאגרים הקיימים ומעולם לא צלחתי במשימה הזאת", אומר פורת. "ולכן, הסתפקתי בפסק הדין של בית המשפט העליון שמתייחס לפסק הדין המחוזי. אבל מעולם לא ראיתי את פסק הדין. במהלך השנים התבקשתי לפחות פעמיים מסטודנטים שכתבו סמינריונים על הפרשה, שאתן להם את פסק הדין המחוזי אבל נאלצתי להתנצל בפניהם ולומר שהוא מעולם לא היה בידיי".
כלומר, אתה מלמד באקדמיה על פסק דין שמעולם לא קראת אותו?
"אמת. אתה צודק בביקורת שלך שאני מלמד משהו שמעולם לא קראתי. בית המשפט העליון בראשות הנשיא שמגר מחק ותיקן את כל שנעשה במחוזי. העליון עשה את התיקון הגדול ואני יכול לצטט רק מאמירות של העליון".
פורת מזכיר כי אחרי פסק הדין של לינדנשטראוס שהיה שופט יחיד שדן בתיק אונס, ולאור מה שקרה בו, נעשה גם תיקון חקיקתי מאוד משמעותי. "אחרי פסק הדין של המחוזי הכנסת שינתה את החוק וקבעה כי עבירות אינוס תתבררנה בפני הרכבים של שלושה שופטים. זה ייקר מאוד את ההליך וגרם להגדלת העומס על בתי המשפט, אבל למרות העלויות הכבדות בתיקי אונס או ניסיון אונס יושבים שלושה שופטים, על כל המשתמע מכך".
איך אתה מסביר את העובדה שכל כך קשה למצוא את פסק הדין?
"בפסק הדין המחוזי של השופט לינדנשטראוס במחוזי יש אמירות, שבוא נאמר בצורה עדינה, לא צריכות היו להיאמר. אמירות לא מקובלות שהיום לא היו נכתבות בפסקי דין. אפשר לומר שפסק הדין של לינדנשטראוס בתיק האונס בשמרת מייצג עמדה כלפי קורבנות עבירות מין שהיו שופטים שייצגו אותה בעבר, וטוב שהעמדה הזאת תוקנה ושונתה והיום אנחנו לא מוצאים אמירות כאלה בפסקי דין".
מה הסיבה שמלכתחילה פסק הדין המחוזי בפרשת האונס בשמרת לא נגיש לציבור הרחב?
"אנחנו מדברים על פסק דין משנת 1992. זאת תקופת תפר או תקופת מעבר בכל הנוגע לדיגיטציה של פסקי דין. גם אתר בתי המשפט רק התחיל לפעול או אפילו לא היה קיים. לבתי המשפט לא היה צורך להנגיש את כל פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים ופסקי הדין לא היו מתפרסמים ברשת באופן אוטומטי כמו היום. אבל מה שהיה אז לא נכון להיום, ומה שמעורר שאלות זה למה דווקא פסק הדין הזה לא נמצא במאגרים הדיגיטליים היום, ולמה כל כך קשה לאתר אותו ולהנגיש אותו".
פורת גם הוא מדגיש כי פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת האונס בשמרת עשה תיקון יוצא מן הכלל לפסק הדין של המחוזי. "הוא התמודד עם הדברים ושינה את הדברים, ואפילו השירה העברית שונתה בעקבות פסק הדין הזה (הוספת הבית לשיר של דן אלמגור "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת").
האם יכול להיות שהוטל על פסק הדין חיסיון או משהו כזה?
"אין בו משהו שמונע את פרסומו. הוא לא נוגע בביטחון המדינה או בסודות ביטחוניים או משהו כזה. מה עוד ששמות המורשעים פורסמו, הקורבן, מתוך רצונה שלה, התראיינה בתקשורת וכל הפרטים האלה כבר ידועים.
"בכל מקרה", אומר פורת, "אני לא חושב שיש פה יד מכוונת להעלים את פסק הדין, אלא שהוא נפל בין הכיסאות. אני כן חושב שאין למערכת עניין באיתור פסק הדין המחוזי ובפרסום שלו במאגרים המשפטיים או בכל מקום אחר. כל ארגון, כשתוקפים אותו, הוא מתגונן ואף אחד במערכת המשפט לא מתלהב להציג פסיקה שלא רוו ממנה נחת. מה עוד שפסק הדין תוקן בעליון, אז למה למערכת להציג את פסק הדין הלא-נכון? זה כמו שאם יש תמונה לא מחמיאה שלך בפייסבוק, אתה תוריד אותה או לא תעלה אותה מלכתחילה לפייסבוק. אנחנו לא אוהבים דברים ש'לא מצטלמים טוב' וכך גם מערכת המשפט ביחס לפסק הדין הזה".
אפילוג: טלפון - התיק הועלה מרכיב המדינה
גם אחרי השיחות עם ד"ר אסף פורת ועם עו"ד אדרי, המשכנו במאמצים למצוא את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק האונס בשמרת. בין היתר, פנינו למי שהייתה התובעת במשפט פרשת האונס במחוזי, הפרקליטה לשעבר, עו"ד רלי גוטמן, וכן לשני מתמחים לשעבר של השופט לינדנשטראוס, וגם למחזאית עדנה מזי"א שנכחה בחלק מהדיונים וכתבה את המחזה המצוין "משחקים בחצר האחורית" בהשראת המקרה. בנוסף, הגשנו בסיועה של עו"ד רחלי אדרי בקשה לעיון בתיק בית המשפט המחוזי בפרשת האונס בשמרת.
רק השבוע (ד'), אחרי חודשים של חיפושים של התנועה לחופש המידע ושלנו, חלה תפנית - קיבלנו טלפון מדוברות בתי המשפט שדיווחה לנו כי עותק אחד של פסק הדין אותר סוף סוף בארכיב המדינה. בכוונתינו לפרסם אותו במלואו באתר "גלובס" על-מנת להנגיש אותו לציבור הרחב. זאת, כדי שפסק הדין המוטעה של בית המשפט המחוזי בחיפה בנוגע לפרשת האונס בשמרת, יהיה זמין ונגיש לציבור הרחב, ולא רק לעיתונאי שהקדיש שלושה חודשים בניסיון לאתר אותו.
תגובת דוברת מערכת בתי המשפט: "פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה - פרשת האונס בשמרת, ניתן בשנת 1992, ובשנת 1993 ניתן באותו עניין פסק הדין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון. לבקשת הכתב אותרו בארכיוני בית המשפט התיקים שהתנהלו בשתי הערכאות ובהם פסקי הדין, והכתב הוזמן לעיין בהם. יצוין כי בשנים שבהן ניתנו פסקי הדין המערכת לא הייתה ממוחשבת והמסמכים מתוכם לא נסרקו. הדבר הקשה על איתור התיקים, אך לאחר מאמץ מיוחד שנעשה לאיתורם הם אותרו, כאמור, והעיון בהם התאפשר".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
