הרשת העולמית World Wide Web) www) תציין ביום שלישי השבוע 30 שנה להקמתה, יחד עם רעיונות נוספים בהם ה-URL, HTML ו- HTTP. עד סוף השנה הנוכחית 50% מאוכלוסיית העולם צפויה להיות מחוברת לאינטרנט ולייצר כמעט 3.5 טריליון דולר הכנסות במסחר מקוון. ב-2011 האו"ם אפילו הכריז כי גישה לאינטרנט היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות.
אופטימיות טכנולוגית ופתיחות בלתי נגמרת, אפשרו את הצמיחה המהירה של כל מה שדיגיטלי, אבל באלו נוגסים היום ספקנות ופחד. "במשך 20 שנה היתה זו הנחה סבירה שאם נשמור על הרשת פתוחה, יתרחשו דברים גדולים: ויקיפדיה, בלוגים, דברים טובים", אמר אבי הרשת העולמית טים ברנרס-לי למגזין Wired, "היום אנשים מסתכלים על השנה האחרונה ואומרים - או. במידה מסוימת הם לא מניחים מיד שאם זה על הרשת, זה טוב".
בול לכבוד טים ברנרס־לי, אבי הרשת. הביזור נעלם / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב
יכול להיות שבגיל 30 רשת האינטרנט מסוכנת לאנושות? לא מדובר בפחדים משוללי יסוד. רק בעשור האחרון גילינו כי למרות שמדובר בכלי לדמוקרטיזציה של מידע הוא גם ממכר, בורא טרולים זדוניים שמשמש בית לבריונים ומטרידים; אף שהוא נגיש ועלותו אפסית, הוא אוסף את כל הנתונים האישיים שלנו, מאפשר לממשלות לרגל אחרינו ולאחרות לנסות להשפיע עלינו בבחירות; במקביל לחיבור הכלל העולמי, האינטרנט גם מעצים את כוחם של האינדיבידואלים להפיץ אלימות, שנאה ולארגונים לעצב תודעה באמצעות מניפולציות על תוצאות חיפוש והפצת חדשות מזויפות. המצב כה איום שיש אפילו דיבורים על כמה רשתות אינטרנט שכל אחת מהן תעבוד בנפרד.
חופש פעולה
מאחורי הרעיון של הרשת העולמית היתה שזורה ההבנה שיש לחבר בין אנשים ומחשבים במערכת מבוזרת לחלוטין, כדי להבטיח את חופש הפעולה והתקשורת. באמצע המאה הקודמת ובזמן המלחמה הקרה, אז החלו לעבוד על אותה רשת עולמית, הגישה המבוזרת אנרכיסטית של גורואים מעולם הסייבר, היתה בדיוק מה שהעולם, על פני תהום סכסוך גרעיני, היה זקוק לו.
פרופסור דייב קלארק מ-MIT מהאבות המייסדים של האינטרנט וחבר ב-IETF (הארגון הפתוח לתקני האינטרנט) סיכם את אוטונומיית הרשת במה שיהיה המנון האינטרנט ויסודות האדריכלות שלה: "אנחנו דוחים מלכים, נשיאים והצבעה. אנחנו מאמינים בקונצנזוס גס וקוד". זאת אומרת אין היררכיה, והתרבות השלטת היא פרגמטיזם. כל משתמש יכול להיות יוצר ומעורב בהתפתחות הרשת העולמית, אין אדם אחד כריזמטי או לובי שולט, אם משהו הגיוני, זו הדרך שיאמצו רוב הגולשים.
כדי לאפשר תקשורת חופשית הוקמה רשת שכל אחד יכול להתחבר אליה, כל עוד הוא מציית לפרוטוקולים הקיימים, שישמרו על החיבוריות מפני אינטרסים חיצוניים תוך שהם מאפשרים לנתונים לעבור מחיבור אחד לשני, בלי שום קשר לתוכן. ג'ון פרי בארלו, מחבר הצהרת העצמאות של הסייברספייס תיאר זאת כמגרש שבו הקולות נשמעים בצורה שווה וללא תשלום.
הפתיחות האינסופית, הביזור המוחלט וההחלטה להעניק את הגישה לרשת בחינם - בלי כל פטנטים, אגרות או תמלוגים, רק מחשב וחיבור לרשת - היו הקריטריונים המהותיים לעיצוב הרשת והפיכתה למה שאנחנו מכירים היום. מערכת אקולוגית דשנה שעל אדמתה נוצרו כ-2 מיליארד אתרי אינטרנט ואלפי סטארט-אפים, ולכאורה בלי שום יתרון אחד על פני השני.
עבור ארה"ב, שמילאה תפקיד מרכזי בהתפתחות האינטרנט, היה טעם באנרכיזם: הוא העניק לה דומיננטיות עולמית. אופיו התעצב במידה רבה ברוח האמריקאית של שוק חופשי ובסלידה כללית מרגולציה. בהתחלה היא אפילו היתה פיסת יצירה מגניבה (תסלחו לי על האנרכיזם), צבעונית, מפוסקלת ובתולית. אבל כמו כל שוק חופשי, עם השנים היא הפכה ליעילה, אלגנטית, מתוחכמת ובעלת פוטנציאל לכשלים.
במקום רשת אידיאליסטית מבוזרת, שוק של רעיונות, שהובילה לשבירת מונופולים של ידע, קם מפעל ריכוזי של קצירת נתונים, שנשלט על ידי קומץ חברות ענק בינלאומיות. מפייסבוק, גוגל ואמזון בארה"ב ועד טסנט ועליבאבא בסין.
ריכוזיות באינטרנט
"כשעיצבנו את הרשת", אמר בראיון וינט סרף מאבות האינטרנט, "לא היתה לנו מטרה ספציפית, לא היה אכפת לנו מה הבקשה, רק רצינו להעביר מידע מנקודה אחת לאחרת". הביזור והחופשיות הביאו לשגשוגו של האינטרנט אבל גרמו גם ליצירה של פלטפורמות דומיננטיות בודדות, לווייתנים ששולטים במצולות הים והידע באמצעות כלים של בינה מלאכותית ומעקב המוני.
אמזון, גוגל, פייסבוק ואפילו חברות פיננסיים ובריאות, יכולות לגשת למידע אינטימי על הלקוחות, הספקים והמתווכים שלהם. הן יכולות לסחור באפיוניי משתמשים שיגלו תשוקות וכוונות, ולקחת את כל הכלים האלו, ולהמשיך לעקוב ולמדוד את האנשים בעולם "האמתי" באמצעות נתוני מיקום, טכנולוגיות זיהוי פנים ושימושים אחרים של מכשירים אלקטרוניים שונים.
ריכוזיות זו מאפשרת כוח כה רב בידי מעטות, במה שהחוקר פרנק פסקל מכנה כוח של תכנון ריכוזי. עוצמה זו מקנה את "היכולת להבין העדפות, ערכים וכוח קנייה ייחודיים של מיליוני אנשים" ובתוך כך לשמש רגולטור בשם עצמן. הן ממלאות מעין תפקיד שיטור בזירות ענק שונות, בהן לא רק מעצבות את התנאים שבהן לקוחות וצרכנים נפגשים (הפלטפורמה) ואפילו מפגישות באופן אקטיבי בין הצדדים (מודעות או תוצאות חיפוש), אלא אף אחראיות לגשר על סכסוכים (דיווחים על תכנים לא ראויים או פיצוי על חבילה שלא הגיעה).
התוצאה הכלכלית היא שענקיות הטכנולוגיה הן החברות העשירות ביותר בעולם, בניגוד חריף לאבי הרשת ברנרס-לי והרעיונות האנרכו-קפיטליסטיות שלו, הוא לא אדם עשיר בכלל. התוצאה הפוליטית של הריכוזיות היא קיומם של שירותים שאין עליהם בכלל ויכוח אם הם הכי טובים או מדויקים, במקום זאת אנו מתנהלים תוך הפנמה כמעט מוחלטת שהם היחידים. כאילו אין מנוע חיפוש אחר מגוגל (או מפות), מערכת הפעלה שונה מווינדוס במחשבים אישיים או IoS במכשירי אפל, כאילו אין דרך אחרת לשתף תמונות (אינסטגרם) או מחשבות (פייסבוק וטוויטר).
הריכוזיות הזו הובילה לכך שאיבדנו לחלוטין את השליטה על המידע האישי שלנו וההסבר לכך שחברת ניתוח פוליטי אחת כמו קיימברידג' אנליטיקה יכולה לשים את ידה על הנתונים האישיים של 87 מיליון איש כמעט ללא מאמץ. זו גם הסיבה מדוע החברות הללו נמצאות תחת מתקפה בלתי פוסקת של האקרים וטרולים - פשוט אין הרבה יעדים אחרים ראויים להרוס, אם בשביל רווח פוליטי או אישי, או סתם כדי לבחון את גבולות המותר והמיומנות של אותו גורם זדוני.
הפתרון: רגולציה
קשה לראות איך הרשת העולמית יכולה אי פעם לחזור להיות מה שהייתה: מרחב פרוע של חדשנות נעדרת שליטים ומלכים. קשה גם לראות איך הרגולטורים ישיתו על השחקנים הדומיננטיים בה מערכת כללים והגבלים עסקיים שתצליח לעמוד במבחן הזמן, אבל זה לא אומר שכלו כל הקצין. בין אלו המציעים פתרונות אפשר למצוא כלכלנים ורגולטורים, אדריכלי רשת וחברות הענק עצמן.
השיחה בין הרגולטורים מאוד ברורה ומתחלקת היסטורית ברמת הסלידה שלהם לגבי ריכוזיות. פסקל מחלק אותן בין אלו שמאמינים שעוצמה (ולכן - ידע) צריכים להיות מבוזרים ככל הניתן, ולאלו שלא מפחדים מכוח בידי מעטים. הראשונים דוחפים את רשויות הגבלים עסקיים להתחזק ולפעול במרץ כדי לאזן צבירת ידע ועושר על ידי חברות מעטות, זאת באמצעות למשל פירוק פייסבוק מאחזקותיה והחזרת וואטסאפ ואינסטגרם לאוטונומיות מוחלטות.
מנגד, יש המאמנים כי ענקיות הטכנולוגיה הן מונופולים טבעיים שפועלים טוב יותר ככל שהם גדלים ומתפתחים. כך למשל הדרך היחידה, הם מאמינים, להשיג התקדמות טכנולוגית משמעותית בתחום הבינה המלאכותית, היא קיומם של לווייתנים גדולים עם מאגרים מאסיביים של מידע. מה שיש לעשות הוא לא לשבור אותם לחתיכות, אלא לבנות כלים לוויסות ופיקוח פעילותם, כמו למשל לאסור על גוגל לרכוש חברות נוספות, לאסור על אפל לחייב משתמשים לבצע רכישות רק מהאפסטור, או למנוע מאמזון לרכוש חברות שממציאות מכשירים שמקשיבים לשינויים במצב הרוח בקול האנושי.
תיקונים קוסמטיים
עבור האידיאליסטים אלו הם תיקונים קוסמטיים, שלא נותנים מענה ארוך טווח עבור המשתמשים וחותרים תחת הרוח החופשית שהמריצה את היווצרותה של הרשת. אולי האידיאליסט הקולני ביותר הוא ברנרס-לי, שכבר יותר משנתיים מתריע על המשבר שבו הרשת מצויה ומנסה להמריץ מפתחים בכל העולם לקחת חלק בפרויקט ביזור הרשת שלו.
מה שהניע אותו להתחיל את הפרויקט היה משבר קיימברידג' אנליטיקה, אירוע אותו הוא מגדיר כנקודת מפנה ולאחריו יצא לשנת שבתון מ-MIT כדי להתמקד בהקמת סטארט-אפ בשם Inrupt שמטרתו לבנות מערכת מבוזרת לאינטרנט. הפלטפורמה שמכונה Solid, אמורה להשיב לכל משתמש את השליטה על הנתונים הפרטיים שלו באמצעות יצירת "תרמילים" (Pod's) שונים לאחסון הנתונים. כל אחד יכול לשמש יעד אחסון שונה של נתונים עלינו (כמו למשל נתונים הקשורים לחיים הפרטיים לעומת נתונים הקשורים לחיים המקצועיים), ולכל משתמש יוכל להחליט איך, מתי וכמה להעניק גישה לנתונים לחברות שונות.
לברנרס-לי מצטרפים מקודדים מכל העולם, אידיאליסטים ומוכי כוכבים שרוצים לעבוד עם האגדה. ביחד הם כבר הקימו אלטרנטיבות מבוזרות לרשתות חברתיות כמו טוויטר ויוטיוב ופלטפורמה אלטרנטיבית לחיבור בין אתרי האינטרנט המבוזרים. מפתחים אחרים בונים ספריות ענק לאחסון מידע שנמצא בסכנת מחיקה.
ברגע שהריכוזיות התחילה למשוך אש ציבורי, תקשורתי ופוליטי התחילו חברות הענק לקנות את דרכן החוצה משטחי האש. פייסבוק שכרה כמה חברות לניטור ולסינון תוכן ולהשית הצפנה מקצה לקצה, יוטיוב קישרה לעמודי ויקיפדיה ומנעה תשלום מסרטונים מסיתים לאלימות, שנאה או קונספירציה וכולן העסיקו לוביסטים במיליוני דולרים, יותר מחברות הרכב, הנפט והפיננסיים.
בשבוע שעבר הודיעה פייסבוק לראשונה שהיא תעדיף פרטיות על צמיחה. בפוסט שהוא יותר מניפסט בן יותר מ-3,000 מילים, הצהיר המנכ"ל-מייסד מארק צוקרברג כי החברה תבנה פלטפורמה "פשוטה יותר שמתמקדת בפרטיות". את המהלך הסביר צוקרברג בצמיחה שהם מזהים בהודעות פרטיות וקבוצתיות, לעומת מה שהיה פעם כיכר העיר הווירטואלית "הקיר". "אנשים מעדיפים תקשורת אינטימית אחד על אחד", הוא כותב ומוסיף "אנשים זהירים יותר כשיש תיעוד קבוע של הדברים שהם שיתפו".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
