הכוכב השקט של פאודה: "אני ילד עמותה. כילד כזה, אתה מודע שאתה חי מתרומות של אנשים"

"פאודה", "מטומטמת", "פרא אציל", "בני ערובה", "הבורר", "אליפים", "להעיר את הדב", "שושנה חלוץ מרכזי". הסדרות הכי נצפות, הסרטים הכי מצליחים, בכולם הופיע יעקב זדה-דניאל, ואם לא הייתה תמונה מצורפת למילים הללו, לרובכם לא היה מושג במי מדובר. אחרי כמה דקות של שיחת עומק עמו, אני גם מבינה למה. זדה-דניאל חי בפער פנימי עצום בין היותו שחקן עסוק, בעל איכויות נדירות, שמביא את עצמו לביטוי מקסימלי כשהוא מגלם דמות, לבין הבחור בן ה-39, חסר הביטחון, שאמו נהרגה בתאונת דרכים כשהיה בן שנתיים. אביו התקשה לגדל אותו ואת ארבעת ילדיו והעביר אותם ל"כפר נרדים", ונפטר גם הוא, בערב ראש השנה, כשליעקב מלאו 13.

שתי דמויות חיות בתוכו, הברנז'אי מתל אביב והיתום מנרדים. פעם זו גוברת על השנייה וההיפך, וגם בחלוף כל-כך הרבה שנים מאז שהיה ילד פנימיות, עדיין לא הצליח לחבר ביניהן; להפנים את האיכויות הנדירות ולגרום גם למנהלי התיאטראות הרפרטואריים לראות את השחקן המעולה שהוא, ולא רק בפרינג' בתפקידים מאתגרים, אבל עם משכורת מגוחכת יחסית למה שמגיע לו להרוויח.

עכשיו הוא משחק בתמונע בהצגה "ליידי עמר", מחזה שכתב נועם גיל וביים יגאל זקס. היא עוסקת במאבק זהויות, במעמד חברתי, ותוהה מהי בעצם המציאות. נושאים שמעסיקים כולם גם אותו בהקשר האישי. המחזה נפתח בחטיפתה של אישה מבוגרת באמצע הלילה מרחוב סואן. היא מזדהה כפולין וייס, מנהלת עמותה עשירה ומקושרת, ודורשת שיתקשרו מיד לבעלה, התעשיין הטייקון, ויחזירו אותה אליו. החוטפים טוענים שהיא אמא שלהם, ז'קלין עמר, אלמנה ענייה שפוטרה מעבודתה באשמת גניבה - והשתגעה.

"אני הבן הבכור שלה", אומר זדה-דניאל בשקט, ראשו קצת מורכן. הוא מופנם, מתכנס בעצמו, אולי מתבייש, כאילו רוצה לצמצם נוכחות. "ז'קלין, שקוראת לעצמה פולין, בטוחה שהיא אשכנזייה והבנים שלה משכילים, אחד בוגר בצלאל, השני מנתח באיכילוב, שלישית מעצבת ומתנדבת בעמותה, אבל היא מאוכזבת מהם, כי הם לא מצליחים לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שלה, בחברה הגבוהה, בעוד שכמרוקאית קשת-יום, היא גאה בכל אחד מהם. באחד המונולוגים שלה כז'קלין, היא אומרת שאני סולטן וגרושתי מפלצת, ושמגיע לי הכול".

ואיפה המאבק הזה פוגש אותך?

"במקום שבו השתכנזתי. מי שמצליח ומי שמדבר ככה, כמו פולין, הוא לא שכונה, הוא משתכנז, וזה עושה עוול לציבור המזרחי. אם אתה נימוסי, מצליח ולומד, זה בעייתי, והקו דק. להשתכנז זה להיות יותר טוב, אבל גם יותר יהיר. וזה אחרת כשאתה אשכנזי ואתה בעמותה. אתה יותר טוב. גם דיויד, בעלה של פולין, הוא רבע טוניסאי, והיא מבינה את המזרחיים ועוזרת להם, ממקום מתנשא".

בפנימייה טיפלו בכם תורמים מעמותות.

"אני ילד עמותה. כילד כזה, אתה מודע לכך שאתה חי מתרומות של אנשים. לכל אחד מאיתנו היה תורם מעמותת SOS העולמית, ארגון בינלאומי שהקים כפרי נוער בכל העולם, שנוסד על-ידי בחור גרמני אחרי מלחמת העולם השנייה כעזרה לפליטים. אחרי שהארגון התרחב, בחרו בנו לפי תמונות, והיו תורמים שבאו לבקר. אותי לא ביקרו אף פעם. התורמת של אחותי, גרטרווד, גרמניה מבוגרת, באה לראות אותה. כל חצי שנה כתבנו להם מכתבי תודה".

זה השפיל אותך להודות למישהו שאתה לא מכיר על הכסף שהוא נותן לך?

"כילד, זה לא ממש עניין אותי. הבנו שהם עושים לנו טוב, אז כן, אתה מודה, אתה נמצא כל הזמן בתחושת תודה".

וזה מה שפולין העשירה מחפשת.

"והיא אפילו שואלת בשלב מסוים, 'זאת התודה שמגיעה לי?' ואנחנו דוחפים לה את התרופה הפסיכיאטרית. בגלל שאני מכיר את הערך שיש לתרומה, אני מחזיר לחברה כמה שאני יכול - מתנדב בכפר, תורם כל מה שאני יכול, כי תמיד עדיף להיות בצד הנותן".

"היו רגעים ששנאתי את עצמי"

בזירת הפרינג' נותנים לו כבוד. זדה-דניאל זכה בפרס "קיפוד הזהב" על תפקידו ב"המתנחל" שרץ בתמונע (גם כן מחזה שכתב נועם גיל וביים יגאל זקס), הופיע שם במחזות של שייקספיר, היה חבר בתיאטרון דימונה, וגם ערך הופעות בתיאטרון הרפרטוארי - בבית ליסין ובתיאטרון חיפה.

"אני אוהב פרינג'", הוא אומר, "תמיד הייתי שם וכן, לא מרוויחים בו כסף, אבל כסף אף פעם לא היה המניע שלי. אני נמצא עכשיו בשלב שבו אני עובד על עצמי לחשוב כלכלית. בת הזוג שלי יוליה שטרן, שגם היא שחקנית, מלמדת אותי לשלב אותו עם המניע האמנותי".

מפתיע שאדם שגדל במחסור, לא רוצה שיהיה לו ביטחון כלכלי. בדרך כלל זה ההיפך.

"יש לי חבר כזה מהכפר, שחוסר הביטחון הכלכלי היה כל-כך חזק אצלו, שעם השנים הוא הפך חרדה - לפחד שמניע אותו לעשייה, חרדה קיומית שנוכחת כל הזמן. לי אף פעם לא היה את זה".

ולמה? כי סמכת על עצמך שלא משנה מה שיקרה, תיפול על הרגליים ותסתדר?

"היו רגעים ששנאתי את עצמי שאין לי ממה לחיות, יעני, כי הדרך שאני עושה הייתה יותר חשובה לי ורציתי לבסס את עצמי בעשייה ובמקצוע. הייתה לי מין אמונה כזאת, שכשאתה עושה את הדברים הנכונים, הכסף יגיע".

והגיע?

"לשמחתי כן. אני מתפרנס מהמקצוע שלי וזה הרבה, אבל עכשיו אני מתחיל לחשוב על מה יהיה ברגע שלא תהיה פרנסה, מחשבות כלכליות בוגרות, מה עם דירה, איך מחזיקים משפחה. כסף מנהל את העולם ואת יודעת את זה יותר טוב ממני. כסף ודת".

אני מניחה שהתחלת לעבוד בשביל עצמך, שכבר פנית למנהלי התיאטראות הגדולים.

"עדיין לא באמת, כי אני מתפרנס מהטלוויזיה, אבל אני פתוח ומכוון גם לשם. יש דיבור, שאני לא יכול להרחיב עליו כרגע, וזה מתחיל לזוז. מצד שני, בפרינג' יש משהו ששומר עליך ועל האותנטיות שלך, והמסר שלי לשחקנים מתחילים: פרינג' זה לא פסול, תלוי בחומרים שאתה עושה. גם בסרטי סטודנטים לא מקבלים כסף".

אחרי שזכית ב"קיפוד הזהב", לא פנו אליך במאים עם הצעות עבודה?

"לא נראה לי שמישהו מהבמאים הגדולים ראה את 'המתנחל'. בעצם, נדמה לי שגלעד קמחי היה שם, ואז באמת הוא לקח אותי להופיע ב'אהבת מוות' בבית ליסין. אני לא עובד בשביל עצמי מספיק, זה בטוח. בקולנוע ובטלוויזיה יש אינרציה שעובדת בשבילי, פונים אליי כל הזמן ואני רוכב עליה. אני בונה דברים ומכיוון שחשוב לי לעשות ולא רק לדבר, אני רוצה שהם יקרו קודם. אני כותב ומרצה על תולדות חיי ומעביר מסר".

וכאמור, תולדות חייו של זדה-דניאל מעבירים את המסר שחשוב לו כל-כך - אם תאמין בעצמך ותתמיד, תצליח. הוא נולד בחולון, ערבוב של אמא - נצר למשפחה מיוחסת מאלכסנדריה ואבא מגאורגיה ואחר כך מאיסטנבול, הצעיר מבין חמישה אחים. אחרי שאמו נהרגה בתאונה, ואביו התקשה לגדל אותם, רשויות הרווחה כאמור העבירו את ארבעת הילדים הקטנים לכפר נרדים ליד ערד, שם גדלו עם אם בית וילדים אחרים ממשפחות הרוסות. הם חיו במסגרת כאילו-משפחתית, וגם חטפו שם מכות מהמדריכים - בידיים, בחגורות, במקלות. בחופשות היו נוסעים לסבתא ופוגשים שם את אבא, עד שנפטר. ולמרות כל זה, הוא בטוח שמזלו שפר עליו ולא מוכן שוב לצאת ילד הפנימיות המסכן.

טוב, איך אתה יכול להיות מסכן כשאתה מצטלם לעונה השלישית של פאודה, שם זדה-דניאל מגלם את אלי, שהתחיל את דרכו בסדרה כמפקד צוות במסתערבים, תפקיד קטן וזמני בעונה הראשונה, והתקדם לדמות משמעותית בעלילה בעונה השנייה. "גם העונה החדשה של 'מטומטמת' עולה עוד מעט", הוא מספר, "ושם אני מוריס, שפוטר מהמשטרה ומנסה להרוויח את האהבה שלו מחדש. ב'פרא אציל' אני יפת, בן הזוג של סימה, שניהם נרקומנים משוקמים שמנסים לנהל בית נורמלי".

אתה על כל מסך ועדיין מתחת לרדאר. אבסורד.

"וזה לטוב ולרע, כי זה לא שוחק אותי אצל הקהל. בת הזוג שלי יוליה אומרת שאני סובל מחוסר ביטחון ולא מעריך את היכולות שלי. אני מבטיח שזה הולך להשתנות".