"אנחנו" הוא מסרטי האימה הטובים ביותר של הזמן האחרון

ג'ורדן פיל לוקח את הר הציפיות מ"תברח" ומעמיס אותו על סרטו החדש "אנחנו" • התוצאה מקורית ובהחלט מומלצת • ביקורת 

מתוך הסרט / צילום: באדיבות  Tulip Entertainment
מתוך הסרט / צילום: באדיבות Tulip Entertainment

בתוך שנה אחת בלבד הפך ג'ורדן פיל מקומיקאי שמוכר בעיקר לקהל האמריקאי, לאחד מיוצרי הקולנוע המחוזרים ביותר בסביבה. זה קרה בזכות "תברח", סרט האימה שלו מ-2017, שהתגלה כלהיט בסדר גודל עצום, היה לאחת מתופעות התרבות הקולנועיות המדוברות של השנים האחרונות, והפך את פיל ליוצר השחור הראשון שמועמד לשלושה פרסי אוסקר בשנה אחת: על הפקה, בימוי וכתיבה (על האחרון גם זכה, והיה לשחור הראשון שלקח אוסקר בקטגוריית התסריט המקורי). בטקס האחרון היה מועמד שוב כאחד ממפיקי "שחור על לבן" של ספייק לי.

התהודה העצומה של "תברח" גרמה לכל דבר שפיל שם עליו את עיניו להיות במוקד תשומת הלב, ובזמן שבטלוויזיה לקח על עצמו להחיות את הסדרה המיתולוגית "אזור הדמדומים", בקולנוע חזר במהרה אל מחוזות האימה עם הסרט החדש "אנחנו". אומנם קצת לא הוגן לבקש מיוצר שיגרום לברק להכות פעמיים ברציפות, אבל פיל בהחלט מנסה. גם ב"אנחנו" הוא משלב בין תבניות של ז'אנר האימה יחד עם עשייה קולנועית ברמה גבוהה, הומור ברגעים הכי פחות צפויים, הופעות משחק נפלאות, ואפילו אג'נדה חברתית ואמירה אקטואלית.

הכול מתחיל כאשר ילדה קטנה בשם אדלייד מתהלכת לבדה בפארק שעשועים, ושם מגלה דבר מה שמטלטל את עולמה. שנים לאחר מכן, אדלייד (בגילומה המדהים של לופיטה ניונגו, זוכת האוסקר על "12 שנים של עבדות"), כבר נשואה באושר ואמא לשני ילדים מקסימים, יוצאת עם משפחתה לנופש בסנטה קרוז, לא רחוק מהמקום שבו הלכה לאיבוד בילדותה. כאשר כמה סימנים מבשרי רעות טורדים את מנוחתה, היא מנסה לשכנע את בעלה לחזור הביתה, אבל זה כבר מאוחר מדי. המשפחה המוצלחת מגלה שארבע דמויות לבושות סרבלים אדומים מנסות להיכנס אליהם הביתה, וליל בלהות מסויט לחלוטין רק מתחיל.

עדיף לא לדעת הרבה יותר מזה על "אנחנו", כי באמת שהוא הולך למקומות מקוריים ומשונים שכדאי לחוות לראשונה תוך כדי הצפייה, ושובר לא פעם את הציפיות שלנו. מה שבהחלט אחיד בו מההתחלה ועד הסוף הוא רמת הגימור המרשימה של הסרט. הצילום, המשחק והשימוש בפסקול משדרגים את "אנחנו" לאחד מסרטי האימה הטובים ביותר של הזמן האחרון.

עם זאת, המקום שבו הסרט מעט מקרטע הוא דווקא במה שאמור להפוך אותו לייחודי יותר, כלומר המסר והסאבטקסט. פיל ברא עולם שמקביל לזה שלנו כדי לומר כמה דברים חכמים על היררכיה, עליונות, פריבילגיות ודיכוי, אבל נדמה שהדברים נותרים רק ברמת הדימוי ואם מנסים לפענח את הקודים ואת החוקיות של העולם, הכול די מתמוטט.

במהלך הצפייה אפשר בקלות לשים את הדברים האלו בצד וליהנות מרכבת השדים המשובחת הזו, אבל לאחר שהאורות עולים, הצורך לנסות להבין מה בעצם קרה יכול להביא לתסכול קל. ועדיין, לאלו שאוהבים קולנוע ז'אנר עשוי היטב ומקורי, "אנחנו" הוא המלצה מוחלטת.