הערבים כבר לא "נוהרים בהמוניהם לקלפי": מה גרם לערבים לוותר על זכותם להשפיע

"המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", אמר מי שאמר בבחירות 2015 (וניצח אותן), ולא ידע כי אלה דברים שגויים. אולי כן ידע, אבל לא כל כך אכפת לו. עם זאת, לא מדובר בטעות מלאה.

על אף שמתחילת שנות האלפיים ישנה ירידה בשיעור ההצבעה בקרב החברה הערבית בישראל, דווקא באותה מערכת הבחירות ב-2015 נרשמה עלייה במספר המצביעים הערבים: מ-56% מבעלי זכות ההצבעה בשנת 2013 ל-63%. באוכלוסייה היהודית נרשמה באותה מערכת בחירות עלייה מינורית למדי בהשתתפות - מ-68% ל-72%.

למרות העלייה, שיעור ההשתתפות של החברה הערבית בבחירות עדיין רחוקה משנות ה-90. ונראה שזה לא עומד להשתנות יותר מדי: הסקרים מנבאים שיעור השתתפות מאוד נמוך, 51% מבעלי זכות ההצבעה, כך לפי סקר של מכון יאפא ביוזמת תוכנית קונרד אדנאואר, מרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א. ומה לגבי המיתוס שלפיו הערבים מצביעים רק למפלגות הערביות? גם הוא, כך מתברר, רחוק מהמציאות.

"אין במגזר הבדל בין ביבי לגנץ"

"יש לי דילמה אם להצביע, שהתחילה עם כל המשא ומתן לפירוק הרשימה המשותפת. זה נורא אכזב אותי", אומרת מהא אגבריה, "אבל אני כן מרגישה שאני רוצה לקחת חלק, להשתתף במשחק. אמנם אני לא חושבת שהוא דמוקרטי, וכל ארבע שנים ישראל כאילו מגישה לנו על מגש של זהב את המשחק הזה של 'בואו תרגישו שאתם שווים, בואו תצביעו'. אבל אנחנו יודעים מה קורה מסביב, החל מ'הערבים נוהרים לקלפיות' של נתניהו ועד 'אשב עם כל ציוני' של גנץ. הוא לא יישב עם ערבים. אבל אני אצביע. עוד לא גיבשתי למי, אבל חשוב להצביע - וגם חשוב לשמוע את האנשים שלא רוצים להצביע".

רשימת התארים של אגבריה בת ה-28 ארוכה. היא אקטיביסטית, פעילה פמיניסטית וגם פלסטינית אזרחית ישראל. לא "ערבית-ישראלית", ואל תתבלבלו. בקרוב היא תהיה גם עורכת דין. אינשאללה. מגיל 20 היא לא גרה בבית. גרה בחיפה, גרה ברמת גן והיום - בתל אביב. אגבריה חיה ונושמת פוליטיקה. במובן הרחב - של לשנות את העולם שבו אנחנו חיים. וזה כולל גם פמיניזם. "כל עוד אני פה, אני אחיה בתל אביב, עד שיום אחד אהיה על 'וואן וויי טיקט' למקום אחר", היא אומרת, ממש כמו תל אביבית אמיתית.

"לכל האנשים במגזר שאומרים לי 'אני לא הולך להצביע', אני אומרת 'בואו נשב נדבר על זה'", כך היא אומרת, "ויש כאלה שאני מצליחה להגיד להם, 'תראו, להגיד לכם שמשהו ישתנה עכשיו? לא באמת ישתנה. להגיד לכם שגנץ יותר טוב מביבי? אני בטוחה שלא'. לכן אנשים מאוד מאוכזבים, כי לא רואים הבדל עצום בין ביבי לגנץ, או בין רוב המפלגות שמרכיבות את הכנסת. ביבי לא יותר מפחיד אותי מכהניסטים".

ההתלבטות אם להצביע מבטאת אכזבה כפולה שלה, האחת מפוליטיקה והשנייה מפוליטיקאים. כשאגבריה מדברת על אכזבה מהפוליטיקאים, רוב היהודים כנראה לא מבינים למה היא מתכוונת. רוב הציבור יודע שהרשימות הערביות התאחדו להקמת "הרשימה המשותפת", וכנראה גם יודע שהרשימה התפרקה לאחרונה. אבל הניואנסים מאחורי הפרשה הפוליטית הזאת, שהסעירה מאוד את החברה הערבית, כמעט שלא הגיעו לכותרות התקשורת המיינסטרימית הישראלית.

"מה שמשפיע על המוטיבציה להצביע זו ההתנהלות הפנימית של הח"כים הערבים בינם לבין עצמם - המשברים שידעה הרשימה המשותפת. המשבר סביב שאלת הרוטציה, שנוצר בגלל שח"כ באסל גאטס נאלץ להתפטר לאחר פרשת הטלפונים", מסביר אריק רודניצקי, מתוכנית קונראד אדנאור לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א והמכון הישראלי לדמוקרטיה. "שנה שלמה התעסקה הרשימה במי יחליף אותו".

"אבל מה שחשוב הוא שהמשבר הזה הוכיח לציבור הערבי, שהמיתוס של האחדות הערבית - החלום הזה - נגוז. רצון העם זה דבר אחד, אבל הנבחרים זה דבר אחר. למשוך דבר כזה במשך שנה שלמה מאוד פגע בציבור", אומר רודניצקי ומוסיף, "כאילו שזה לא מספיק, באה ההודעה של ח"כ אחמד טיבי שלושה חודשים לפני הבחירות, שהוא פורש מהרשימה בנימוק שתע"ל, מפלגתו, מיוצגת בצורה חסרה. כלומר, לא על רקע אידיאולוגי אלא על רקע של כיסאות".

צריך לזכור שההתחלה של הרשימה המשותפת הייתה מאוד אופטימית - תחת הסיסמה "רצון העם" הם הגיעו ל-13 מנדטים בבחירות 2015 והפכו לסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

"הצעד שעשו טיבי וחד"ש לא היה ראוי", אומר מוחמד אגבריה, אביה של מהא, "ועוד כשהם מדברים על לקחת אחריות. ועל זה אתה עוד שומע את הימין ואתה שומע את גנץ - 'אני לא רוצה גוש חוסם עם הערבים'. רבין לא אמר כאלה דברים".

 שיעור ההצבעה בבחירות לכנסת

אולי הבחירה בסוף היא בין רע יותר לרע פחות, ואולי גנץ פחות רע?

"70 שנה אנחנו בוחרים, ותמיד אומרים 'זה רע וזה פחות רע, זה רע וזה פחות טוב'. אז מתי יהיה לנו טוב?". לדבריו, הוא לא יודע מה זה השמאל הישראלי. "מבחינתי, העקיצה של השמאל יותר קשה מהעקיצה של הימין. כי הימין בא ואומר לך הכל בפרצוף, השמאל עושה זאת בעקיפין".

ידידה של אגבריה, עו"ד וסים חוסרי, פעיל פוליטי ויזם חברתי, דווקא תומך בדרך הפרלמנטרית, למרות שהיא רצופה אכזבות. "כשאתה מעלה את סף הציפיות של האזרחים מחברי הכנסת, אתה מעלה גם את האכזבה שלהם, לכן ההבנה הבסיסית של תפקיד הפרלמנט ושל האזרחים במשחק הפוליטי היא זו שיכולה לענות על השאלות - ולאו דווקא קמפיינים של ימין ושמאל או ממשלה שיוצאת נגד ערבים".

לדבריה של אגבריה, "הרבה שנים אנחנו בכנסת. נעשה משהו או לא נעשה, אנחנו צריכים להישאר שם. אני חיה פה, אני אזרחית, אמנם אני לא מרגישה שווה, ייקח הרבה שנים עד שארגיש שווה, אבל אסור להרים ידיים".

עד כמה השפיע עליכם חוק הלאום?

"אני מסתכלת על החוק וזה די מגוחך - כאילו חייתי יותר טוב לפני, ופחות טוב אחרי. אבל זה צורם. זה עוד עול על החברה הערבית, עוד מהלך קיצוני וגזעני אפילו".

"נתניהו הוציא את הערבים לעבוד"

המפלגות הערביות, אם כן, לא נהנות מתמיכה גורפת אצלן בבית. השבוע הסתובבה ניידת הבחירות של "גלובס" בעכו ושמעה קולות דומים. למשל, חיג'אזי חוסאם מוסטפא, בעל מסעדה בעכו, אמר לנו: "אני מצביע רק מרצ, מפלגה ישרה שמדברת לעניין, בעד דו-קיום, בעד שתי מדינות. המפלגות הערביות לא עושות כלום, כולם שם דואגים רק לכיס ולחברים שלהם".

ראתם ("רק ראתם, בלי שם משפחה")מהכפר עוזייר שבגליל התחתון, אומר לנו כי "אין הבדל בין השמאל לימין. היום אתה מתבייש במגזר הערבי להגיד שאתה שמאל. אני כבר לא הולך להצביע. ממתי? מאז שהלכו המנהיגים האמיתיים - שרון, רבין. הזיכרון מברק ומנתניהו כבר לא טוב".

עודה בהה תושב עכו סיפר: "לא חושב שיש טעם להצביע בבחירות. מאז שרבין הלך, כבר 20 שנה, אין שלום, אין שום דבר". בהה, שבעבר הצביע לעבודה וגם לרשימה המשותפת, אומר שחברי הכנסת והפוליטיקאים כלל לא באים לסייר בעיר.

אבל תחושת היכולת לשנות דרך הכנסת או להיות שותפים לדרכה, אינה שייכת לכל הערבים אזרחי ישראל. "אני לא מאמין בדרך של ללכת לכנסת הישראלית ולבקש את הזכויות שלנו מה'אדון', שנבקש ממנו שיהיה נחמד אלינו", אומר רביע עמארנה, בן 28 פעיל חברתי ומנהל תיקי לקוחות בחברת מזון.

 התפלגות ההצבעה בישובים הערבים והדרוזים

ובכל זאת ישנם החיים עצמם - תשתיות, חינוך, ביוב, כבישים - איך תשפיע אם לא תהיה שם?

"מתי הערבים נכנסו לכנסת? בעיקר אחרי תהליך אוסלו. אז מה היה לפני אוסלו, לא היו תשתיות או רפואה, אנשים היו רעבים? אז נכנסו לכנסת בשביל לשפר את המצב וזה לא קרה. הדרך הזאת לא עובדת. כשאתה לא מחפש מנדטים זה עובד יותר טוב. המפלגות, למשל, הזניחו כפרים שאין בהם הרבה אנשים".

עמארנה, גם אם אינו מסכים עם ראש הממשלה נתניהו, מעריך במובן מסוים את דרכי עבודתו. לדבריו, הניאו-ליברליזם הכלכלי של ראש הממשלה השפיע בעיקר על שתי חברות - הערבים והחרדים. "המדיניות שלו דווקא גרמה לערבים לצאת לעבוד. הערבים ניצלו את ההזדמנות והוא דווקא הביא לפתיחת החברה הערבית. אנחנו היום נמצאים בכל מקום". לדברי עמארנה, "זאת פעם ראשונה שכל המחרימים מנסים להיות מאוחדים תחת קמפיין של 'להחרים'. אחוזי ההצבעה יהיו נמוכים מהבחירות האחרונות".

הסקר שביצע רודניצקי, לפיו רק 51% מבעלי זכות ההצבעה יטרחו לממש את זכותם בבחירות הנוכחיות מהדהד בדבריו של עמארנה. עם זאת, הוא מסייג ואומר שהסקר נעשה ארבעה שבועות לפני הבחירות, כך שיש מקום לשינוי. אבל דבר אחד ברור - זה לא יגיע לשיעור ההצבעה של הבחירות הקודמות.

לפי רודניצקי, בקרב הצעירים עד גיל 30 רואים שיעור הצבעה של 40%-45%. "לצעירים זה בכלל לא חשוב. ככל שעולים בגילאים רואים יותר השתתפות בתהליך ההצבעה. הצעירים עוד עסוקים בלחפש את עצמם, וישנם הרבה גורמים פוליטיים שמחפשים את האהדה שלהם, לאו דווקא מפלגות. חלק מהארגונים האלה מנסים לפעול במישור של הרשות המקומית ולאו דווקא בכנסת. לדבריו, "המבוגרים סלחניים יותר כלפי התפקוד של חברי הכנסת הערבים, וראינו שכלל הציבור נותן ציון 'עובר' לנבחרים שלו - 57% סבורים שהתפקוד של חברי הכנסת של הרשימה המשותפת היה טוב, ו-42% סברו שהתפקוד היה לא טוב. אני בטוח שחברי כנסת יהודים היו קונים בשמחה את הממצאים האלה".

ברשויות המקומיות הערבים כן משתתפים במשחק.

"הרשויות המקומיות זה משחק אחר. אתה לא צריך להישבע אמונים למדינת ישראל, כמו שחוק יסוד הכנסת מבקש. הרשויות המקומיות מהוות קשר ישיר בין התושב הערבי לבין השלטון. זאת אומרת, השלטון זה הרשות המקומית".

בחירות במגזר הערבי - פעם כולם הצביעו

האזרחים הערבים הצביעו בבחירות הראשונות ב-1949, תחת הממשל הצבאי. האירוניה היא, שבעשורים הראשונים של המדינה אחוזי ההצבעה בחברה הערבית היו יותר גבוהים מאחוזי ההצבעה בציבור היהודי, והגיעו לסביבות ה-90%.

באותן שנים ראשונות של המדינה כבר הייתה קיימת המפלגה הקומוניסטית, שזכתה לתמיכת האוכלוסייה הערבית. אבל, המפלגה הייתה נאמנה לעיקרון שאומר שעל אף שרוב מצביעי המפלגה הם ערבים, בגלל שהמפלגה פועלת במדינה שהרוב בה יהודי - המועמד הראשון צריך להיות יהודי. בשנות ה-60 המפלגה תתפלג לרק"ח, שנתנה יותר ייצוג לנציגים ערבים. מפלגת חד"ש של היום היא צאצא של רק"ח.
תהליך ההצבעה לקומוניסטים ולמפא"י (מערך) נמשך עד שנות ה-70. נקודת המפנה הגיעה ב"יום האדמה", ב-30 במארס 1976, אז נהרגו 6 מפגינים ערבים בהפגנות. ב-1977 מגיע המהפך - 51% מהמצביעים ביישובים הערביים הצביעו לרק"ח.

בשנות ה-70 מתחיל לבוא לידי ביטוי דור שלא ידע את הנכבה, שמתחיל לקום ולדרוש זכויות. זה דור צעיר, שהגורם המעצב והמשפיע ביותר על הזהות שלו היה מלחמת ששת הימים. מצד אחד, זו התבוסה של מדינות ערב. מצד שני, קם אש"ף בהנהגת יאסר ערפאת והראה שאפשר אחרת. הרוב נתן לזה ביטוי בהתחזקות הקשר עם העם הפלסטיני.

התהליכים האלה באים במקביל לשינוי סוציו-אקונומי בחברה הערבית. בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 מקובל להצביע על עלייה של "דור המשכילים" - שהוביל לכניסתן לתמונה של מפלגות פוליטיות ערביות או ערביות-יהודיות חדשות.

לקראת הבחירות ב-1988 פרש עבד אל-ואהב דראושה ממפלגת העבודה בעקבות האינתיפאדה הראשונה ומקים את המפלגה הדמוקרטית הערבית - כמפלגה ערבית. הוא לא פסל שת"פ עם יהודים, אבל מעכשיו והלאה זה לגיטימי שאזרחים ערבים יתארגנו בצורה פוליטית, בלי לחשוש מה תהיה תגובת הממסד.

בשנות ה-90 נכנסו למשחק הפוליטי בכנסת שני שחקנים חדשים - התנועה האסלאמית והזרם הלאומי הפלסטיני באמצעות מפלגת בל"ד.