יכול להרכיב קואליציה בשקט יחסי: נתניהו לא ניצח רק את גנץ, אלא גם את יריביו בימין

1. השותפים של הליכוד נוחים מהצפוי

נתחיל מהשורה התחתונה: תוצאות הבחירות מאפשרות לבנימין נתניהו להקים את הממשלה ה-35 בקלות יחסית. במו"מ קואליציוני תמיד יש מהמורות וקשיים, אך נתניהו אמר, עוד אמש לפני נאומו, שהוא כבר סוגר וסגור עם השותפים העתידיים. ש"ס ויהדות התורה היו מתואמות עמו עוד במערכת הבחירות. סביר שגם הרב רפי פרץ וח"כ בצלאל סמוטריץ', ראשי איחוד מפלגות הימין, לא יהוו מכשול גבוה ויציבו דרישות שניתן להכיל.

מנתניהו ירדה אתמול בלילה מעמסה כבדה, ולא רק בגלל החשש שיאבד את השלטון. השר נפתלי בנט, עם דרישותיו החוזרות ונשנות בנוגע לעבודת הקבינט והמדיניות מול עזה והמנהרות - כנראה בחוץ, וגם אם ייכנס יעשה זאת בעור שיניו. איתו יורדת מהבמה ההבטחה ששמה איילת שקד. משה פייגלין, פעם הח"כ המרדן ביותר בשורות הליכוד, רצה לחזור בראש מורם עם 8-9 מנדטים - ונעלם לחלוטין. במקומם זכה נתניהו בדרעי, ליצמן וגפני הנוחים והמתחזקים, שאין להם שום דרישות מדיניות ולא מעוניינים להקשות עליו למשול. הם לא רוצים סיפוח והם לא רוצים אי-סיפוח.

ומשה כחלון? שר האוצר החבול חוזר פנימה ללא אוויר, מעט מעל אחוז החסימה, וללא מעמד ציבורי לדרוש את תיק האוצר. אף שבמהלך הקמפיין דרש בלהט להישאר במשרד, ההיגיון הפוליטי של כל מי שמתבונן מהצד הוא שכחלון צריך לברוח משם כמו מאש. ארבע שנים של עבודה מאומצת מאוד, רצון כן לבלום את מחירי הדיור, צמצום מסוים ביוקר המחייה (מצרכים) ועבודה על התחרות בבנקים - כל אלה לא תורגמו לתמיכה בכולנו, ולכך נוספו נתוני הגירעון המאכזבים. כך כחלון, שנחשב איש של העם, יצא ממערכת הבחירות חבול ופגוע, לוקח ללב, ולא בטוח שיקפוץ בחשק רב לעוד תפקידים פוליטיים מאתגרים.

לקראת תהליך הרכבת ממשלה, אנחנו נמצאים תמיד עם החידה הקבועה, שנקראת אביגדור ליברמן. שר החוץ והביטחון לשעבר התחיל את משחק החיזור כבר היום, כשעלה על מטוס לכמה ימים בחו"ל וסירב להסגיר את היעד. גם לטלפונים, כך הודיע, אין לו כוונה לענות. מטרתו היא לשטות בנתניהו, למתוח את החבל, ללכת על הקצה.

נתניהו כבר היה בסרט הזה אחרי הבחירות הקודמות, ב-2015. ליברמן המליץ עליו, ואז עבר לדממת אלחוט, מתעלם מן הצורך לקיים מו"מ, משחק פוקר. יממה לפני המועד האחרון להקמת הממשלה, ליברמן גילה בסודי סודות לבנט ושקד שכדאי להם להעלות את הדרישות והמחיר הפוליטי, כי הם עומדים להרוויח מהימנעותו. שקד ניצלה את ההזדמנות, ומשרד המשפטים נחת בזרועותיה. ראש ישראל ביתנו עשוי לפעול כך פעם נוספת: הבוקר הוא אמר ל-Ynet שימליץ על נתניהו, אולי. ייתכן שיבחר להימנע מהמלצה. על גנץ הוא לא ימליץ, זה בטוח. במקום תיאומים בין ליברמן לשקד, הפעם ייתכן שליברמן יציע מינוף מבחוץ לש"ס. יש שם צירים סמויים של שיתוף פעולה.

ליברמן נפגע מן הקמפיין שניהל ראש הממשלה נתניהו בתוך המגזר הרוסי. גם דרעי, נוח ככל שיהיה, זעק בימים האחרונים שנתניהו כפוי טובה ומנסה לחדור לו לתוך קהל הבוחרים. לשניהם, דרעי וליברמן, אין קושי למתוח את נתניהו מעט. מה נותר לפוליטיקאים האלה, אם לא להשתעשע קמעה בתהליך הרכבת הממשלה?

זוהי הסיבה שהיום, יממה אחרי סגירת הקלפיות, קשה עדיין לשרטט לחלוטין את מבנה הממשלה הבאה. סביר שש"ס תדרוש לפחות שני תיקי שרים, משרד הפנים ומשרד הדתות. יהדות התורה תרצה להמשיך במשרד הבריאות ובראש ועדת הכספים של הכנסת. צנועים, החבר'ה, רק רוצים לשבת סמוך לברזים התקציביים.

2. השימוע של נתניהו יסבך את הקואליציה

השיח בימים האחרונים עסק לא מעט בשאלה אם הכנסת תקדם הצעת חוק שתמנע את העמדת נתניהו לדין או תקשה עליה, מי יתמוך בה ומי יתנגד. ואם יוגש כתב אישום, תהו רבים, האם נתניהו ימשיך לכהן? התשובות לשאלות הללו עדיין מעורפלות, אך בפני ראש הממשלה עומד מכשול פוליטי נוסף שנובע ממצבו המשפטי.

אחד הדברים המורכבים בתכנוני הקואליציה הבאה היא יישום הלכת פנחסי-דרעי, הנוגעת לשרים שתלוי ועומד נגדם כתב אישום. בשני התקדימים של בג"ץ הוחלט שכאשר מוגש כתב אישום בעבירות חמורות (שוחד, הפרת אמונים) נגד שר, ראש הממשלה חייב להעביר את השר מתפקידו. נגד נתניהו תלוי כתב אישום בכפוף לשימוע, שאמור להתקיים ביולי.

בממשלה הנוכחית לקח נתניהו לידיו, בחלק מהתקופה או בכולה, את תיקי הביטחון, החוץ והבריאות. הפעם עשוי היועמ"ש, אביחי מנדלבליט, להנחות אותו לפעול לפי החוק והתקדימים. ראש ממשלה מכהן לא מחויב להתפטר לפני הרשעה, שרים כן, כך שנתניהו ייאלץ אולי להסתפק רק בתפקידו הראשי. הוא יכול להימנע מכך אם ישנה את חוק יסוד הממשלה כך שיתאים לצרכיו, וכבר היו דברים מעולם, או שפשוט יחלק את התיקים הבכירים. ישראל כ"ץ, לדוגמה, כבר מחזיק בשלב הזה בתפקיד מ"מ שר החוץ, ועשוי לדרוש קידום במשרד.

סוגיית דרעי-פנחסי רלוונטית גם באשר למינויים נוספים בממשלתו, שחשודים גם הם בפלילים: דרעי עצמו, שוב, והשר חיים כץ. טוב תעשה פרקליטות המדינה אם תזרז את קבלת ההחלטות בנוגע לשניהם. אין טעם לענות אותם ואת הציבור.

ומה לגבי שר הבריאות? הקומבינה הפוליטית הנוכחית אפשרה לנתניהו להיות שר בריאות תוך האצלת סמכויות מוחלטת לליצמן. אם החוק יישאר כפי שהוא, נתניהו לא יוכל להיות שר בריאות, וליצמן אמנם רוצה את הכוח הניהולי - אבל לא את התואר הרשמי. מה הם יעשו? פלונטר.

3. אופוזיציה? הספסלים האחוריים בכחול לבן

ונעבור למפסידים. יו"ר כחול לבן בני גנץ, שהכריז מוקדם מדי על נצחונו, עשוי לכהן כיו"ר האופוזיציה - אך לא בטוח שכך יהיה. ההחלטה על זהות יו"ר האופוזיציה מסורה בידי רוב הח"כים המרכיבים אותה, ומאחר שלכחול לבן יש 35 ח"כים, היא תתקבל כנראה בתוך המפלגה. ייתכן וברביעייה המובילה אותה יעדיפו דווקא את יאיר לפיד.

קשה להבין בשלב זה איך בצמרת כחול לבן החליטו לנהל את העניינים. יו"ר האופוזיציה מקבל את זכות הנואם המרכזי, המשיב לכל נאום ומהלך של ראש הממשלה בכנסת. כתוצאה מכך, זמן האוויר והחשיפה שלו גדולים יותר. הוא גם זכאי לעדכונים חודשיים, אבטחה ותנאים טובים יותר, כמו גם פגישות מדיניות לפי פרוטוקול של מבקרים זרים.

ברשימה של המפלגה החדשה נמצאים 24 פוליטיקאים שלא כיהנו בכנסות. הכנסת ה-21 תושבע ב-30 באפריל, ובעוד שייתכן בהחלט שכוח האדם שישתלב בה יהיה איכותי יותר, (להתראות, אורן חזן), הרי שחוסר נסיונם של הח"כים מכחול לבן עתיד לייצר רגעים קומיים, מוזרים ומביכים. אל מול הנבחרת הטרייה של גנץ-לפיד ניצבת מפלגת השלטון הוותיקה, הליכוד, עם פוליטיקאים משופשפים כמו אמסלם, קיש, ביטן והשכל. מולם ניצבו עד כה הח"כים של המחנה הציוני, רבים מהם מנוסים לא פחות, אך התרסקותה של מפלגת העבודה בבחירות האלה משנה את התמונה.

ייתכן שהח"כים החדשים של כחול לבן לא הפנימו מראש שעבודת האופוזיציה, שתוטל בעיקר על כתפיהם, נוטה להיות סיזיפית, שוחקת, משעממת לעיתים, כפוית טובה ונטולת זרקורי תקשורת. האם נבחרת הכוכבים שגייסו גנץ ולפיד תפשיל שרוולים? תציע שלל הצעות חוק, שרובן המכריע לא יעברו? תיאבק על העברות תקציביות ואישורי תקנות? יש להם כוח לכל זה?

4. פייגלין נכשל, שני צדי המפה שמחים

בסופו של דבר משה פייגלין באמת היה הפתעת הבחירות, אך לא מהסיבות שהוא קיווה להן. במקרה שלו הפערים בין תוצאות האמת לסקרים המוקדמים היו אדירים: כ-100 אלף איש בלבד הצביעו לאיש שכמעט והכתיר את עצמו כשר האוצר הבא של ישראל. גם לו היה זוכה להישג צנוע יותר, יכול היה לדוגמה לדרוש את משרד הבריאות. אלא שכעת נראה שהאיש שאף אחד לא הצליח לביית ייאלץ לעשות לביתו.

מבחינת הזירה הפוליטית כולה, מימין ומשמאל, מדובר בהקלה עצומה. פייגלין הוא אולי טיפוס מוזר, אך ידוע כעקשן ודבק בעקרונות הכלכליים שלו, העומדים מול ההיגיון הנפוץ בחברה הישראלית בעלת הרקע הסוציאליסטי. פייגלין, וצוות הח"כים הליברטריאנים שלו, לא הצליחו לשכנע שהם צודקים וכל השאר טועים.

5. טראמפ נגד סמוטריץ'? בכלל לא בטוח

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ דוחה ודוחה את פרסום התכנית המדינית שלו, שאמורה הייתה לראות אור עוד בנובמבר. הוא לא רצה לסכל לנתניהו את הקמפיין הפוליטי, ביודעו שכל שיח מדיני והתקדמות לפתרון בחזית הפלסטינית תשים לרה"מ מקלות בגלגלים.

כותבת טור זה התרשמה בעבר שהצוות הבכיר של טראמפ מנהל את פרויקט "עסקת המאה" בכנות וברצון של ממש להביא לפתרון. ואולם, ייתכן שנתניהו וטראמפ עצמם מנהיגים אסטרטגיה אחרת: לגבש תוכנית שהפלסטינים יסרבו לה. זה נראה כמו יעד קל יחסית בהסתמך על העבר, ובכל זאת, כדי שהם יוכלו לומר "ניסינו", צריך לייצר הצעה להסדר שתיראה ריאלית. כך שכרגע אף אחד לא יודע עדיין מה כלול בתוכנית.

וכאן אנחנו מגיעים לח"כ בצלאל סמוטריץ', הסמן הימני בממשלת הימין המתגבשת. סמוטריץ' עשוי שלא להסתפק באמירות כלליות, אלא לדרוש כתנאי כניסה לממשלה את סיפוח הגושים כסעיף בהסכם הקואליציוני, אולי אפילו סיפוח מלא. הוא והרב פרץ יחפשו את הדרך הטובה ביותר לסנדל את נתניהו: לוודא שהוא לא רק יתקשה לזוז לכיוון ההסדר המדיני, אלא ישבור חזק לכיוון הסיפוח.

בהקשר הזה ההתנהלות של הנשיא טראמפ בחודשים האחרונים מעניינת. אם הוא כל כך להוט להשיג הסכם שלום, מדוע הוא התגייס לקמפיין של נתניהו כאחד מניצביו, הבליג על השושבינים העקשנים פרץ וסמוטריץ', ולא הפגין אדיבות מינימלית כלפי גנץ, שיכול היה לסייע בקידום תוכניתו? ההסבר הפשוט, כאמור, הוא שטראמפ לא באמת רוצה הסדר בין ישראל לפלסטינים. הוא בסך הכל רוצה להוביל את אבו מאזן לאותה נקודה צפויה מראש שבה יו"ר הרשות הפלסטינית יגיד "לא".