אמריקה בסטיישן - מדרום לצפון: ברוכים הבאים לטראמפ לנד

אחרי שלושה חודשים באמריקה הלטינית טסנו צפונה, אל משכננו בסן דייגו הלטינית גם כן. וולקאם טו יונייטד סטייט'ס אוף אמריקה • צפון אמריקה בסטיישן, שבוע 12

דרום אמריקה בסטיישן / צילום: פרטי
דרום אמריקה בסטיישן / צילום: פרטי

אחרי שלוש שעות נסיעה, ארץ האפשרויות המוגבלות קידמה את פנינו מוקדם מהצפוי: בשדה התעופה בברזיליה חיכה לנו הדוד מקדונלד. תקענו חמש מנות של נאגטס, שני ביג מק, 17 צ’יפס ומאתיים אריזות מיותרות והמשכנו לצ’ק אין של אמריקן איירליינס. אין גוד ווי טראסט, והוא בחר להושיב אותנו בשלוש טיסות הקונקשיין שחיכו לנו - כל אחד בנפרד. האמת, חלום. 17 שעות של שקט, חשבתי, ברגע של חלום בהקיץ.

דרום אמריקה בסטיישן / צילום: פרטי
 דרום אמריקה בסטיישן / צילום: פרטי

אלא שהגברת הראשונה חשבה אחרת. "זאת אמריקה", היא אמרה בביטחון, "לט מי הנדל איט". מי אני שאתווכח. שעה ארוכה היא התווכחה עם הדיילת בדלפק, ואחריה ישבנו כולם ביחד. בשורה האחרונה, קו ראשון לשירותים. אמריקה.

כבר בקונקשן הראשון במיאמי נדרשנו לפטריוט-אקט. אין כמו העולם הליברלי והנאור, בטח כשמגיעים מהחושך של הלטיניות. צולמנו, תושאלנו, חלצנו נעליים, פתחנו תיקים, מוששנו, נתנו טביעות אצבעות ונשבענו אמונים לטראמפ (סתם, סתם). וולקאם טו יונייטד סטייט’ס אוף אמריקה.

לא חשבתי שאגיע לכאן. בטח לא עם ארבע בנות. לפעמים חלומות מתגשמים, ולפעמים לוקח זמן לקלוט שזה קורה. לנו היו חמש שעות וחצי של טיסת המשך לפניקס, ועוד טיסה לסן דייגו. ארוכה הדרך אל החלום, אבל בסוף הגענו. מותשים ונרגשים עלינו על אוטובוס לעבר הסוכנות להשכרת רכב. לא זוכר הרבה ממה שקרה שם, אבל לדעתי, הבחורה בסוכנות אמרה לפחות 39 פעמים יס סייר.

אחרי שננזפתי על היותי חמוץ ים תיכוני מצוי על-ידי הגברת, עלינו על הרכב הגדול מדי בחניון הגדול מדי. אוטוסטרדה גדולה מדי קידמה את פנינו בהתלהבות מזויפת מדי, אבל גוגל-מפס, שנולד לא רחוק מכאן, סירב להתפקס. שעה וחצי התברברנו בין מחלפים עד שבמקרה הגענו אל הבית. אין גוד ווי טראסט.

דרום אמריקה בסטיישן / צילום: פרטי
 דרום אמריקה בסטיישן / צילום: פרטי

השכונה ההיספנית שבה התגוררנו במרכז העיר אותתה לנו בלבביות שהגענו לקידמה עם נחיתות מטוסים על הראש כל שלוש דקות. כדי להבין סופית שעברנו מעולם הפנטזיה לתרבות השפע, וולמארט גדול מדי שכן קרוב מדי. שישה הומלסים ספרנו בדרך, אבל הכלכלה החזקה בעולם באה לידי ביטוי כבר במדף הלחם. עשינו חשבון ונסעו לאכול במסעדה המקסיקנית הקרובה. אין כמו בוריטו שרימפס עם שמנת חמוצה כדי להתחיל את היום בקלילות. שלא לדבר על השעועית.

על 37 המסכים במסעדה הקרינו בייסבול, משחק שאף פעם לא באמת חשבתי שהוא קיים במציאות. על 13 נוספים את טראמפ מבטיח לבנות חומה לאורך הגבול עם מקסיקו. שוב ושוב הוא אמר שיסגור את הגבול, ואנחנו טחנו חלפניו אצל חואן. עידן הפייק גרסת המציאות. "חייג 123 קנביס", צעק השלט מעל האוטוסטרדה בדרך הביתה. במקום לחייג, נסעתי. פייגלין אומנם התפייד, אבל חזון קליפורניה צריך להישאר עימנו. שוטר חמוש קיבל את פניי, ולאחר שווידא שאנוכי מעל גיל 21 - חמוד הבחור - הוא הכווין אותי למקומי בתור. בתום הליך פורמלי מדי, חזרתי לרכב עם כמות גדולה מדי של הפרח.

הרביעייה הסודית במושב האחורי דרשה KFC. מבחינת השנייה, מדובר בלא פחות מהתגשמות החלום האמריקאי. אז חצינו את העיר ומבלי משים מצאנו עצמנו בסניף של הרשת השמנונית. לא זוכר הרבה ממה שקרה שם, אבל המוכר בדלפק אמר לדעתי לפחות 39 פעם "אוווווסם". נאגטס מעובד זה לא כזה אוווסם, אבל אחרי שלושה ימים בטראמפ-לנד התחלתי להבין את המשחק: כדי לשרוד כאן יום אחד, חייבים להיות אוווסם. ארץ האפשרויות המוגבלות. 

דרום אמריקה בסטיישן / צילום: פרטי
 דרום אמריקה בסטיישן / צילום: פרטי

דברים לדעת

סן דייגו נחשבת אטרקציה תיירותית, עם גן החיות והספארי מהטובים בעולם. לעיר גם נמל צבאי גדול ונושאת המטוסים "נימיץ" מהווה מוקד משיכה פטריוטי מדרגה ראשונה.

קנביס הוא מוצר צריכה חוקי לכל דבר בקליפורניה החל מהראשון בינואר 2018.

המדד השבועי

מזג האוויר:

12-26 צלזיוס

ביג מק: 12 דולר

בוריטו שרימפס: 9 דולר

ליטר בנזין: 4 שקלים

דאבל אספרסו בסטארבקס: 2.65 דולר

כרטיס כניסה לגן החיות: 56 דולר למבוגר, 46 דולר לילד. יקר!

חניה במרכז העיר: 15 דולר מינימום

המשפחה: ההורים: אבי ועדי ילדות: עומר (11), עידן (8), אופיר (5), נועם (שנה וחצי)