"לא צריך לדבר אליי לאט כי אני עיוורת". ראיון עם האמנית עמליה חציר

בגיל 32, עם בן זוג אוהב, שני ילדים קטנים בבית והשלישי בתכנון, תואר שני בחינוך מיוחד בדרך סלולה לדוקטורט, עבודה קבועה וחיים יציבים סך הכול, חייה של עמליה חציר התהפכו. ערב אחד היא נסעה לאט ברחוב צר מאוד, ופגעה בילדה שיצאה בין שתי מכוניות, כשחצתה את הכביש במעבר החציה. כשעצרה את האוטו מבוהלת, מרגיעה את שני ילדיה שישבו מאחור, אמרה לה הילדה, "ראיתי שהסתכלת עליי ופגעת בי".

חציר, שלא הבחינה בה בכלל, הבינה שמשהו לא בסדר וקבעה תור דחוף אצל רופא עיניים. הרופא בדק אותה, חייך אליה באמפתיה וקבע שהכול עניין של לחץ נפשי. לא קל לטפל בילדים כשהבעל הייטקיסט שעובד בארה"ב, הוא פטר אותה. קצת שינה טובה וזה יעבור. אבל היא התעקשה שמשהו קורה לה. "הוא בדק לי את קרקעית העין ואת שדה הראייה", היא מביטה בי, אישה בת 57, עם צעיף כרוך סביב צווארה, בעיניים חומות, מרוכזת בפניי, אבל לא רואה אותם, דמעות מרטיבות את קצותיהן.

"קבעתי תור למומחה לעוד חצי שנה, כי הרופא אמר שאני בסדר לגמרי, שום דבר לחוץ, אבל אז עשיתי עוד שתי תאונות, אחת מהן קשה", היא מספרת. "שוב מישהו עבר במעבר חציה, היה בטוח שאני רואה אותו, ופתאום הפרצוף שלו בתוך הפרצוף שלי, מרוח על השמשה הקדמית, מלא זכוכיות ודם. אחרי כל התאונות האלה סבלתי מצליפת שוט, כאבים בגב, חבלות בפנים, הכול כאב לי.

"אני זוכרת שאמרתי לאבא שלי כמה חודשים קודם, שבמעבר בין חושך לאור יש לי בלאקאאוט מוחלט, והוא פטר את זה ב'אצל כולם זה ככה', ואנחנו, יצורים סתגלנים סך הכול, אז לא עשיתי מזה עניין. אבל אחרי התאונה השלישית כבר עברתי בדיקה מקיפה אצל מומחה, עולה חדש מחבר העמים, כשכולי כואבת ופצועה. הוא יצא מהחדר ואמר לי, ‘את עיוורת'. צחקתי, איך אני עיוורת? אני רואה אותך. ואמא שהייתה איתי, אמרה, הוא לא מבין עברית, הוא בטח טועה במינוח. הוא התעקש שהרופא שלי יסביר לנו הכול, נתן לי את טופסי הבדיקה ורצנו אליו".

התברר שחציר, סובלת מ"ניוון רשתית", מחלה הפוגעת ברשתית העין שמתנוונת באיטיות, אצלה בצורה מעגלית, עד ששדה הראייה מצטמצם לשטח קטן במרכז, ולכן לא הצליחה לראות את הולכי הרגל שבהם פגעה, אף שהביטה לכיוונם, בדיוק כמו שהביטה בי, ולא ראתה כמעט דבר. נדיר שאנשים צעירים לוקים במחלה האופיינית לחולים מבוגרים. נדיר עוד יותר, שתמונת הרשתית נראית תקינה על פניה, לכן קשה היה לאבחן אותה.

במסכת הבדיקות האינסופית שעברה, עלה חשד שהיא סובלת מגידול בראש, מה שדרדר אותה לדיכאון עמוק. היא לקחה חופשת מחלה מהעבודה בחינוך המיוחד ודווקא אז נכנסה להיריון השלישי שרצתה כל-כך. הרופאים לחצו עליה לעשות הפלה, כדי שתוכל לעבור בדיקות עם קרינה גבוהה המסוכנת לעובר, והיא התעקשה לשמור על התינוק. "ואז הגיעה הבשורה שאין גידול ומדובר רק במחלת ניוון רשתית, והיו שמחה וששון, איזה כיף, אני רק עיוורת".

מה היה הכי קשה לך?

"לוותר על הנהיגה. זה היה סוג של עצמאות לקחת ולהחזיר את הילדים. הנהיגה הייתה דבר כל-כך משמעותי בשבילי".

תמיד אפשר לקחת מונית.

"נכון, ובכל זאת. יש לי כל-כך הרבה סיפורים על נהגי מוניות. הם מכירים אותי לעומק ונותנים לי עצות על בסיס שעתי, כמו ‘לא יכול להיות שהילד חולה כל-כך הרבה זמן', או הפעם שהלכתי להחליף את המכשיר הסלולרי ואני הולכת לרגע הצידה עם הילד לשירותים או משהו, וכשאני חוזרת לפקידה היא אומרת לי, בעלך אמר שלא תיקחי את התוכנית הזאת, כי היא לא טובה ואני לא מבינה איך בעלי הגיע פתאום, ואחרי רגע מבינה שזה היה נהג המונית שחיכה לנו. נוצר מצב של אינטימיות כפויה, שאני רואה את העולם דרך אנשים, וזה הפך להיות הלב של העשייה האמנותית שלי.

"אני עושה פעולות של פירוק והרכבה של דמויות שאני מצלמת ממגזינים פופולריים, פוטושופ. על אמיליה קלארק, השחקנית שמגלמת את חאליסי ב'משחקי הכס', עברתי חודשים, לא ברצף. בכל פעם שהיא נכנסת לדמות היא אחרת. סביב כל אחת מהדמויות שלי יש מחשבה, למרות שהכול נעשה אינטואיטיבית. האוצרת איילת השחר, שעבדה איתי תקופה, שאלה אותי האם היצירה שלי היא תרפיה. אמרתי שעכשיו זאת כבר לא תרפיה, אבל בהתחלה היצירה הייתה טיפול".

איך זה עובד?

"מצד אחד אני חווה את העולם כמו שאני רואה אותו, ומהצד השני דרך המגע, האינטימיות עם אחרים ודרך העיניים שלהם ועל מה הם מסתכלים. הרי כל אחד רואה את אותם דברים, אבל אחרת. גיליתי את הכוח של המצלמה. הבנתי שכשאני מצלמת ומגדילה תמונות, אני יכולה לראות אותן. התחלתי לצלם דרך הטלפון שלי. צילמתי פנים ופירקתי אותם, כדי להראות איך נראים הדברים בפרגמנטים קטנים. הגדלתי והקטנתי, שיניתי וחתכתי. צילמתי את עצמי סלפי וכשהגדלתי את התמונה, נדהמתי כמה הזדקנתי, כי שנים לא ראיתי את עצמי במראה כמו שצריך".

"לא פגשתי עיוור קודם"

עמליה חציר היא אישה חזקה ואופטימית, ולמרות העיוורון הכמעט מוחלט ושדה הראייה שהצטמצם לחמש מעלות בלבד, אינה מוכנה לתת למגבלה לעצור אותה מליצור ולהתפתח ולחיות את החיים "על מלא", במקסימום עצמאות ובמינימום רחמים עצמיים. בימים אלה היא מציגה במשכן לאמנויות הבמה בשוהם תערוכה בשם "ב-5 מעלות" שאוצרת סימה לנדא, הכוללת קולאז'ים המורכבים מצילומים שכאמור, היא מצלמת ומפרקת, ופסלים שיצרה עם הפסל גיל ורטהיימר - תערוכת יחיד ראשונה.

הקושי עם הילדים, שהתנגדו לשינוי שעובר על אמא שלהם, היה עצום. אחד הבנים הודיע לה שאם היא לא יכולה לקחת אותו לחוג באוטו כי היא לא רואה, אז היא גם לא יכולה לבדוק אם הכין שיעורי בית ושהיא צריכה לבחור אם היא רואה או לא. מה שהביא אותה לכתוב את ספר הילדים "לאמא שלי יש עיניים מקולקלות", שניסה להנגיש להם את העיוורון שלה.

גם הסביבה לא הקלה. אמא של אחד הילדים בכיתה סיפרה לכולם שחציר נורא מוזרה, כנראה חולת נפש, ועדיף לא לשלוח את הילדים אליהם הביתה כי אי אפשר לצפות את ההתנהגות שלה. אפשר לעבור לידה והיא לא תגיד שלום, ואחרי שלושים שניות תחבק אותך בחום, ובכלל, היא הולכת בצורה מוזרה ונתקעת בדברים. כשניסתה להסביר שיש לה בעיות ראייה קשות ובגלל שהיא לא הולכת עם מקל היא לפעמים מועדת, האימה ממנה לא עברה.

"כשהתחלתי להפנים את המצב, ניסיתי להבין מה עיוור יכול לעשות. אף פעם לא פגשתי בחיים שלי עיוור קודם, לא היה לי מושג. הגעתי ליועץ חינוכי עיוור, והוא הזמין אותי אליו הביתה ואמר שייעוץ חינוכי בא בחשבון, אז סיימתי את הלימודים בחינוך מיוחד למאסטר, עשיתי הסבה לחינוך מיוחד ותוך שנה התחלתי לעבוד במשרה מלאה, עם שלושה ילדים, מאוד אינטנסיבי. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי, עכשיו או לעולם לא.

"יש לי כל-כך הרבה חלומות להגשים ואני הולכת כל-כך לאט בחיים, ואני צריכה להספיק עוד המון. רציתי להיות עורכת דין, מטפלת זוגית, אמנית. להיות בשבט זולו, לראות עולם. אז בגיל 36 אני עוזבת את מערכת החינוך ועפה לי בלי לפחד".

ובלי לראות לאן, תרתי משמע.

"ראיתי שאני יכולה לפרוש עם פנסיה של נכות רפואית ולעשות מה שאני רוצה באמת, למרות שהכול היה כל-כך שביר, זמני ולא בטוח. התחלתי ללמוד טיפול אישי, קבוצתי והנחיית קבוצות, ובמשך שנים עשיתי עם שותפה מהלימודים קבוצות לנשים בודדות בראשון לציון, עם התמחות בראש העין ולוד, וכל הזמן רציתי לעוף יותר ויותר גבוה. התחלתי דוקטורט במגדר בבר אילן ושם נתקעתי. מצב הראייה הלך והתדרדר, הייתי קמה בחמש בבוקר ועד חצות בקושי סיימתי לקרוא חצי מאמר, למרות שנעזרתי באחרים. לא הצלחתי להשתלט על החומר ולא הצלחתי לשחרר ולהיעזר באמת, אז עזבתי את הלימודים ועשיתי הרצאות על הספר שלי ועל העיוורון".

אף שדיברה לא מעט ובחופשיות על המחלה ועל המגבלות שלה, כשהיא ניסתה להנגיש את העיוורון לציבור, את הכאב והקושי שנאגרו בשכבות הפנימיות החבויות, לא הצליחה להגיד במילים. "יום אחד לקחתי קרטון, גזרתי דמות של אישה, עשיתי קונטור במכחול דק, וניסיתי לבדוק איפה כואב לה. הבנתי שכאב לה, כי לא היו לה כפות רגליים, בגלל הפחד ללכת על מדרכה. ציירתי מדרכה וכשרציתי לצייר לה מקל הליכה, המקל הפך לילד שאני נשענת עליו. הבנתי שאני נשענת על הילדים שלי בלי לשים לב, ונבהלתי.

"זה היה אקט טיפולי, לא אמנות. הייתה לי אישה עירומה, תחת זרקור חזק, שכל האנשים בעולם רואים אותה והיא לא רואה אותם. אישה אחרת רצתה לעוף, אבל היו לה משקולות על הרגליים. לא היה אכפת לי אם זה מכוער. ציירתי עשר שעות ביום, במטבח - הילדים היו צריכים להזיז צבעים ומכחולים כדי לאכול. הבנתי שאני חייבת להבין ולשחרר משהו, לקחת טיים-אאוט מלעזור לאחרים ופרקתי את החומה שלי, בקצב שלי, לאט-לאט. ציירתי ובכיתי.

"למזלי, היו סביבי המון אנשים טובים. כשאנחנו חולים, הכול מתעצם ואם יש תמיכה, החלקים הטובים מתעצמים, ויש לי משפחה ובן זוג וילדים וחברים, ואני חזקה ומבורכת. המשפחה שלי חשבה שאלה יצירות מופת, פיקאסו, לא פחות, ותלתה אותן בכל הבית, למרות שלא היה קשר בינן לבין אמנות".

"התחלתי לצלם את עצמי"

כשחציר הבינה שהיא כל-כך נהנית מהיצירה, התמסרה לה ונרשמה ללימודים במנשר. "התחלתי לצלם את עצמי הולכת לכל מיני מקומות עם אנשים ברחוב ויצרתי טפט ענק, בגובה מטר וחצי, של צילומי מגע עם אחרים", היא משחזרת. "עכשיו אני מצלמת את עצמי באור ועושה רפרפות לחלון. אני מחברת את מצלמת הגו-פרו למקל הליכה ויצרתי וידיאו ארט, ואני מצלמת עכשיו סרטון קצר שמתעסק באיך להפוך לעיוורת לגמרי".

את מתכוננת לרגע שבו העיוורון יהיה מוחלט.

"עיוורון לא כואב פיזית, זה לא סופני. כבר לפני 25 שנים היה תהליך של פרידה מהעולם כשחשבו שיש לי גידול בראש".

כשמצאה בארגז נשכח פתקים שכתבה לפני המון שנים ולא הצליחה לקרוא, כי הדיו והעיפרון דהו, רצתה לעשות מהם משהו, לברוא לעצמה אובייקט מעבר. "היה לי בראש לעשות מהם עיסת נייר וליצור ממנה פסל. בקורס פיסול במנשר היה לי עוזר, אבל לא הצלחתי לרוץ בקצב שלהם וככה יצא שהיו לי פסלים בראש שלא יכולתי להוציא החוצה. פגשתי שם את גיל ורטהיימר, התחברנו, וביקשתי שיפסל בשבילי. צילמנו בווידיאו איך אני מתארת לו את הפסלים והוא התחיל לפסל דמויות מהפתקים ההם. נוצרו דמויות דומות לאלה של פעם. אישה אחת מחזיקה את הבטן לאחת שהרגליים שלה יצוקות בבטון, אחרת מנסה לעוף, ואפשר עוד לקרוא פה ושם משפטים, ארבעה פסלים שמפוסלים על-פי קונטור הגוף שלי, הנשמה שלי".

יש רגעים שאת כועסת על הגורל, למה זה קרה דווקא לך?

"יש בי כעס על דברים. אני כועסת על המקום של העיוור בחברה, כי לא קשה להיות עיוור, אלא באופן שבו מקבלים אותך. אני לא מסכנה, ולא צריך לדבר אליי לאט כי אני עיוורת. אני כל-כך עסוקה, כותבת, מקליטה פודקאסט על משפחות מכל מיני סוגים ב'כאן', מרצה, יוצרת. העולם הוא סופרמרקט גדול, יש מבחר ואני רוצה לאכול ברי ולא קוטג'".

בכל יום היא אוספת ניצחונות קטנים ומשחילה אותם כמו תליונים יקרי ערך על שרשרת החיות שלה. עכשיו היא מנסה לגור בתל אביב. שנים פחדה לעשות את המעבר, כי בשוהם יש חבורה של ילדים לפני גיוס שמסיעים אותה לכל מקום בתשלום במכונית שלה, עושים איתה קניות וסידורים, וחוץ מזה היא מכירה כל בלטה במדרכה, אבל היא מתעקשת להיות חלק מהכרך הגדול ולהתמודד איתו לבד.

כמו עם הלק ג'ל שרצתה לעשות לכבוד חתונת בנה שתיערך בקרוב. היא ביקשה מכלתה לבוא איתה, וכשלא מצאו את הזמן, התברר שממש מתחת לבית התל אביבי שלה בשדרות רוטשילד, יש מניקוריסטית שמתמחה בזה. היא אזרה אומץ, ירדה למטה לבד, שאלה אנשים והצליחה במשימה.

"ואז הייתי ממש חזירה ואמרתי לעצמי, יש קפה למטה, תלכי לאכול סלט, תיחנקי איתו, אבל תזמיני. התיישבתי בבית הקפה, המלצר ניגש אליי וביקשתי את החשבון עם הסלט, והרגשתי כאילו הרווחתי בפיס. אני רוצה להמשיך ולהציג בעוד מקומות, שהעבודות שלי יימכרו, שייפתחו לי עוד דלתות במקומות מונגשים - אני נמצאת עכשיו בתהליך למידה של איך עובדים עם המקל. הבושה היא חלק בלתי נפרד מזה. אל תרחמו עליי ואני לא גיבורה. יש לי את ההתמודדויות שלי והנפילות שלי, אבל גם את החלומות שלי".

עמליה חציר | אישי: 57, נשואה + 3, מחלקת את זמנה בין שוהם לתל אביב | אקטואלי: בימים אלה היא מציגה במשכן לאמנויות הבמה בשוהם תערוכה בשם "ב-5 מעלות" שאוצרת סימה לנדא