"קץ הדמוקרטיה" או "זאב, זאב"?

חקיקה פרסונלית אינה ראויה, אך הדיון על מעמדו של בג"ץ הוא חלק מהדמוקרטיה

כנס החירום של עורכי הדין / צילום: שלומי יוסף
כנס החירום של עורכי הדין / צילום: שלומי יוסף

פאניקה אינה מובילה לניצחון במאבק אלא להסלמה שלו. סיסמת "קץ הדמוקרטיה", הנקראת בקול גדול מזה שנים כקריאת "זאב, זאב", מתייחסת הפעם לרעיונות חקיקה שונים, שרובם טרם התגבשו (פסקת התגברות, מינוי שופטים, חוק חסינות, "החוק הצרפתי" ועוד), ובמקום להשיג את מטרתה, היא עלולה לפעול כבומרנג.

לפאניקה הציבורית יש מחיר כפול: ראשית, במקום לשכנע היא מבצרת את "הצד השני" וגורמת לגיוס על בסיס שבטי במקום על בסיס ענייני. אך המסוכן יותר הוא שטענת "קץ הדמוקרטיה" עלולה להוביל לשימוש בכוח. שהרי אם עצם הדמוקרטיה בסכנה, אם הדיקטטורה בפתח, אולי צריך לצאת לרחובות (וכבר מאורגנות הפגנות), לערוך מרי אזרחי (מדברים כבר על התפטרות שופטים) ואפילו להשתמש בכוח חס וחלילה כדי למנוע את הרעה?!

לא צריך לזלזל במאמץ לשנות את כללי המשחק, ולא צריך להימנע ממאבק על עקרונות חשובים. מבין שלל העניינים, הנקודה הקריטית, שלה צריך להתנגד ללא היסוס, היא חקיקה רטרואקטיבית ופרסונלית שמיועדת לחלץ את ראש הממשלה (או כל אדם אחר) מהליך משפטי קיים.

זהו שינוי כללי המשחק תוך כדי משחק, והוא פסול מכל פסול. אבל זו לא שאלה של "הדמוקרטיה" אלא של תקינות שלטונית שמצדיקה מאבק פוליטי ואזרחי. זו לא מלחמת כל בכל, אלא התנגדות ממוקדת ומנומקת לחקיקה פרסונלית. שכנוע עיקש מאדם לאדם ומחבר כנסת לחבר כנסת כדי שהשכל הישר ינצח.

לעומת זאת, הוויכוח "הגדול" ביחס למעמדו של בית המשפט העליון ולמערכת היחסים בין הרשויות המחוקקת, המבצעת והשופטת - לא רק שאינו "קץ הדמוקרטיה", אלא הוא דווקא הביטוי הנאמן ביותר שלה. כך הדבר בארצות-הברית, באנגליה, בגרמניה ובמדינות נוספות.

הוויכוח נמשך מאות שנים, מאז שעוצב השלטון הדמוקרטי שיש בו רשויות המהוות מוקדי כוח נפרדים. דווקא במדינות פחות דמוקרטיות, כמו רוסיה או טורקיה, אין ויכוח בין הרשויות.

שתי העמדות, ולמעשה יש יותר, בוויכוח זה הן לגיטימיות, והן חלק בריא של המשחק הדמוקרטי. הביקורת השיפוטית על החקיקה נולדה מתוך ויכוח כזה, והסדרתה היא המשכו של אותו מהלך. הראשון להציע הסדרה כזו בחוק יסוד: החקיקה היה שר המשפטים חיים צדוק ב-1975, אחריו הציעו הצעות דומות השרים שמואל תמיר, דן מרידור, יעקב נאמן ואחרים. מאז 2012 קיים נוסח כמעט מוסכם המכיר בביקורת השיפוטית, ועיקר המחלוקת בעניינו היא באשר לרוב הדרוש לחקיקה חוזרת, ל"התגברות".

גם עצם הוויכוח על הסדר חסינות כזה או אחר אינו פסול. יש מדינות דמוקרטיות שבהן החסינות הפוליטית רחבה וחזקה מזו שבישראל. בארצות-הברית, למשל, אין ביקורת שיפוטית על החלטת בית הנבחרים שלא להדיח את הנשיא בשל עבירה פלילית. בצרפת אין לקיים חקירה פלילית נגד נשיא מכהן.

איני תומך בהסדרים כאלה - אבל חשוב להבהיר שהם לא מסמנים את קץ הדמוקרטיה.

הקושי הגדול מצוי במה שנחזה כמהלכי חקיקה המיועדים למנוע את העמדתו של ראש הממשלה לדין. כל חקיקה פרסונלית ורטרואקטיבית המיועדת לשרת את מי שמחזיק בשלטון - פסולה. היא מטרידה וראויה להיעצר.

השאלה אינה מה הנוסחה המיטבית של חוק חסינות או מתי יש למצות את הדין עם ראש ממשלה מכהן. השאלה היא האם מותר לשנות את כללי המשחק במהלך המשחק? והתשובה היא קלה וחד-משמעית: אסור! על כך צריך להיאבק. יש לדרוש מכל אחד ואחד מהמחוקקים שכל שינוי שייעשה בחוק יחול רק על מקרים חדשים.

הנה, כמו במקרים רבים, לא מדובר בלבן נגד שחור, ולא בבני אור נגד בני חושך. מדובר בוויכוח לגיטימי ועז על צורתה של הדמוקרטיה ולא על עצם קיומה. בבחינת אלה ואלה דברי אלוהים חיים. כפי שאנו דורשים מהשלטון לא לשבור את הכלים, צריכים גם המתנגדים לא לשבור את הכלים. פאניקה לא מנצחת שום מאבק.

הכותב הוא לשעבר יו"ר ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין

צרו איתנו קשר *5988