"מערכת המיון של צה"ל ליחידות טכנולוגיה שמרנית וזהירה מדי"

יובל וולמן, שעוסק במיון מועמדים ליחידות מודיעין, משרטט בראיון ל"גלובס" את החסמים שמקשים על צעירים מהפריפריה להגיע ליחידות הטכנולוגיה • וולמן, לשעבר מנכ"ל המשרד לענייני מודיעין והיום עומד בראש חברת CyberProof: "בטווח הארוך, אליטה מתבודדת תכשיל את החברה הישראלית"

יובל וולמן / צילום: כדיה לוי
יובל וולמן / צילום: כדיה לוי

"בארה"ב יש שתי כלכלות. רק באחרונה ראינו ידיעות על כך שעשירים שיחדו מוסדות יוקרה כמו סטנפורד, ייל וג'ורג'טאון על מנת להכניס את הילדים שלהם פנימה. הכלכלה האמריקאית מחולקת ל-20% של הנבחרת האליטיסטית - בעיקר בסקטור הפיננסים והטכנולוגיה - ול-80% של יתר האוכלוסייה, שדומה יותר לכלכלה מתפתחת מאשר למפותחת. אם אנחנו לא רוצים להגיע גם כן למקום הבעייתי הזה, אליטת ההייטק בישראל מוכרחה לפתוח את השורות, והמפתח - נמצא בצה"ל".

את הביקורת הנוקבת הזאת אומר בשיחה עם "גלובס" יובל וולמן, נשיא חברת הסייבר CyberProof (סייברפרוף), ומי שכיהן כיועץ לשר האוצר יובל שטייניץ וכמנכ"ל המשרד לענייני מודיעין, שירת כקצין ביחידה 8200 במסגרת פרויקט חמ"ן תלפיות, וכיום - במסגרת שירות המילואים - לוקח חלק במערך איתור המועמדים ליחידות מודיעין בצה"ל.

וולמן ניהל בתקופה האחרונה שורה של פגישות ושיחות עם בכירים בממשלה ובצבא, שבעקבותיהן הוא יוצא בקריאה לקבלת החלטת ממשלה שתתקצב מהלך שיפתח הזדמנויות בפני מאות נערות ונערים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, שיביא אותם היישר אל יחידות הטכנולוגיה העילית בצה"ל - במודיעין ובחיל האוויר. "המערכת הביטחונית ומשרד האוצר צריכים לבנות תוכנית קונקרטית ולהציג אותה בפני מקבלי ההחלטות. אין סיבה שממשלה חדשה שתקום לא תוכל לתקצב תוכנית מהסוג הזה כבר מתקציב 2020. זה אפשרי. קיבלתי פידבקים מאוד חיוביים מבכירים מאוד בשתי המערכות".

בישראל יש שני "קמפוסי-על" להכשרת אנשים לליבת ההייטק הישראלי: היחידות הטכנולוגיות והמערכת האוניברסיטאית - ויש הבדלים גדולים ביניהם", מסביר וולמן. "קודם כל, האוניברסיטה היא לא מודל ישראלי. היא בנויה על בסיס מורשת אקדמית זרה שהלכה והתפתחה והגיעה להישגים שאנחנו מכירים, אבל גם גוררת לא מעט בעיות שרואים אותן צצות כל הזמן - למשל במתח שבין הציבורי לפרטי או בין יהודה ושומרון לשאר חלקי הארץ. לעומת זאת, למערכת השנייה - הצבאית - אין תכלית חברתית אלא ביטחונית, ובהתאם היא גם נמדדת לפי הישגים ביטחוניים".

"המערכת הזאת, הצבאית, ממיינת מועמדים לפי המדדים הביטחוניים שלשמם היא קיימת, אבל קורה בה גם משהו מאוד מיוחד: יש בה ניצוץ שלא קיים במערכת המקבילה - הניצוץ שאנחנו קוראים לו בשפה היומיומית החדשנות או היזמות הישראלית", אומר וולמן. "פעם נהגנו להשתמש בביטוי 'כור היתוך' בהקשר חברתי שונה, אבל היום כור ההיתוך הטכנולוגי הזה מאפשר לאנשים מאוד צעירים לעבוד יחד, והיחד הזה מאוד חשוב למהלכים יזמיים בהמשך הקריירה. הוא מאפשר לצעירים להתמודד עם אתגרים מיוחדים שמחייבים יצירתיות, והשילוב הזה מייצר את אותו רוטב סודי שלא קיים במערכת הצבאית. הייחוד הזה הוא שהפך את ישראל למוקד חדשנות עולמי ולעמק הסיליקון השני, השלישי או הרביעי. אנחנו ניצבים כעת בצומת דרכים, והתוצאה של הבחירות שלנו יכולה להיות אחת משתיים - ההזדמנות החברתית שלנו, או הבעיה החברתית שלנו".

החשיבה שבבסיס התוכנית לפתיחת השורות ביחידות הטכנולוגיה העילית הגיעה לוולמן בין היתר מפרופ' פיטר טמין. ספרו של טמין, "מעמד הביניים ההולך ונעלם: דעה קדומה וכוח בכלכלה דואלית" מ-2017, הראה לדברי וולמן "כיצד ה-20% יודעים לשמר את המנגנון על ידי שליטה במנגנוני ההכשרה למקצועות העילית. זאת באמצעות שליטה ברגולציה ובכסף, שמוודאת שבוושינגטון מתקבלות ההחלטות הנכונות - אם בבית הלבן או בקונגרס. כך, הן מעמיקות את הפערים בינן לבין ה-80% האחרים, ומביאות למחיקת קיומו של מעמד הביניים - אותה שכבה חברתית שחיונית לכל חברה ליברלית".

עתה, מזהיר וולמן, עומדת להתפתח כלכלה דואלית גם בישראל: "עיקר הביקורת של המחאה החברתית של 2011 הייתה על טייקונים וקבוצות אחזקה, ורגולציה שמשמרת מונופולים. זו הייתה ביקורת חשובה שתרמה לחברה ולהתפתחות של הכלכלה הישראלית, אבל צריך להסתכל קדימה ולזהות מה הפערים שעומדים ונוצרים לקראת הכניסה שלנו לעשור הבא. יש לנו כבר היום 10% כלכלת הייטק, מבחינת גודל האוכלוסייה, ומנגד את כל השאר. מדובר בשתי כלכלות שונות עם הבדלים כגון שפה שונה - אנגלית; מקורות מימון שונים - בורסות או קרנות סיכון זרות שאחראיות על רוב הכסף שנכנס לישראל; מיסוי שונה; והן אפילו נראות אחרת. זו בעצם 'כלכלת כוכב' עם מרכז חזק ויציב של למעלה מ-8,000 חברות הייטק, סטארט-אפים ומרכזי פיתוח של החברות הרב-לאומיות הגדולות, ולכוכב הזה יש שלוחות גדולות בסן פרנסיסקו, ניו-יורק, סינגפור, ברלין ולונדון. כל שאר הכלכלה היא כלכלה ישנה, מקומית, עם מקורות מימון מקומיים ועם רגולציה מקומית".

מה הבעיה עם זה? הרי הרבה שירותים מקומיים נהנים מתעשיית ההייטק, והעושר בסופו של דבר מטפטף. לא כך?
"לא מספיק. המרחק הגדול בין הכלכלות יוצר סיכונים חברתיים גדולים. הסיכון של פערים חברתיים הוא סיכון לחברה בריאה. אליטה מתבודדת שמנותקת מההוויה הכלל ישראלית תכשיל את החברה בטווח הארוך. האליטה צריכה להיות משרתת ומעורבת כמו בכל חברה ליברלית מתפקדת.

"אנחנו מדברים על דורות שנוצרים, ולא רק על מתעשרי אקזיטים. השכר עצמו גבוה פי שניים-שלושה, תלוי איך אתה מודד אותו. אני רוצה לדבר על ההזדמנות החברתית: איך משלבים יותר ויותר שחקנים מתוך כלל החברה הישראלית כדי לפרוץ את תקרת ה-10%, ולהעביר את אותו ניצוץ לאוכלוסיות גדולות יותר. הבעיה היא שעיקר הפעילות היום - כמו הפרויקטים היפים מאוד של רשות החדשנות ששמים במוקד את ההיבט החברתי - נעשה יותר בקונטקסט של ההכשרה האקדמית. מה שחסר, וצריך לתת לו יותר דגש, זה מסגרת ההכשרה האחרת - הצה"לית - שם קיימת הכשרה מסוג שמעודד את אותו ניצוץ, ושאותו אתה רוצה להעביר גם לאוכלוסיות נוספות. פשוט להושיב אותם בכיתה כדי שבטווח היותר רחוק הם ישתלבו באותו אקוסיסטם שנמשך לאחר מכן לתקופת חיים שלמה.

"חייבים לזכור, שבניגוד לתוכנית האינטגרציה במערכת החינוך משנות ה-80 וה-90, קורס צבאי זו חוויה אחרת. הלימוד היומיומי המשותף, ההתגייסות, עבודת הצוות סביב משימה שבסופה שמירה על חיי אדם - יוצרים דינמיקה שונה לחלוטין".

"יש תוכניות אבל הן נקודתיות"

את המצב הזה מבקש וולמן לשנות. "כיום יש מגוון תוכניות שבהן הצבא מנסה לפנות לאוכלוסיות שמודרות מתפקידים טכנולוגיים", הוא אומר. לדבריו, הבעיה היא שמדובר בתוכניות נקודתיות מדי ובהיקף מספרי נמוך מדי. בעיה נוספת, אומר וולמן, היא "שמצד אחד נעשית פנייה לאותן אוכלוסיות, אבל מצד שני הן מגיעות בסופו של דבר לאותם מסלולי מיון - מה שמקשה על היכולת ליצור מסה קריטית של מגויסים שתחולל שינוי. מדובר על מסלול יעיל אך שמרני, שברוב המקרים לא יצליח לנתב את אותם מועמדים אל תפקידי הליבה, שזה כאמור המקום שבו יש את הניצוץ היזמי ואת אותו כור היתוך מיוחד שמשם יוצאים הדורות הבלתי נדלים של יזמים".

העשירונים הגבוהים שולטים ביחידות הטכנולוגיות
 העשירונים הגבוהים שולטים ביחידות הטכנולוגיות

"כל מסלולי המיון בצה"ל מתחילים כיום עם קביעת שני מדדים מספריים", אומר וולמן, ומסביר כי הם "סובלים מהרבה מאוד הטיות תרבותיות פנימיות". לדבריו, מדובר אומנם בשיפור לעומת שנות ה-70 - אז הגיוס לחלק מיחידות היוקרה נעשה גם באמצעות "חבר מביא חבר". כיום מדובר במנגנון דרכו עוברים עשרות אלפי מועמדים, שלאחריו אלפים מתחילים מסלולי הכשרה. "המסלול הפך לממוסד ומסודר, עם תהליך מובנה שכולל ציונים כמותיים, אבל גם בסוף התהליך הזה יושב מישהו וכותב חוות דעת".

היכן נמצא הכשל מבחינתך?
"זה לא כשל. זאת פשוט שמרנות. ברצף המיונים יש גם מבחנים יותר רכים, שבודקים כישורים חברתיים ולא רק אינטלקטואליים. אולם ככל שאתה מתקרב אליהם אתה משלב עוד הטיות שגורמות לך בסופו של דבר לרצות עוד מאותו דבר - הבוחן מסתכל עליך מבעד לעיניים של מה שהוא כבר מכיר. היום המערכת שמרנית והיא נותנת עוד מאותו דבר, מתוך תפיסה של לשמר את המודלים שהוכיחו את עצמם והביאו תוצאות מאוד יפות לתפארת ביטחון ישראל. לכן צריך לאתגר את מערך המיון הזה. אז כן, זה אכן דבר לא פשוט לשנות את זה אבל לא בלתי אפשרי".

מה בעצם רע בכך?
"הגישה היום שמרנית וזהירה - וזה לא פסול לכשעצמו - כיוון שבצבא רוצים הצלחות מבצעיות, וכן משום שכדי להשיג תכלית ביטחונית נוקטים שיטות בטוחות יותר. אבל אם מסתכלים על התכלית הכלכלית-חברתית של אותן יחידות, אז צריך להתחיל לשאול שאלות נוקבות - האם תהליכי המיון גמישים מספיק כדי לאפשר כניסה של אוכלוסיות נוספות?".

כמה באמת מתקבלים היום ליחידות הטכנולוגיה העילית במסגרת המנגנונים הקיימים לשילוב אוכלוסיות אחרות?
"כיום מדובר על עשרות בלבד בכל שנה. אני סבור שאנו צריכים לשאוף לקפיצה בסדר גודל של מעשרות למאות - בכל שנה. אולם צריך להדגיש שלא מדובר רק במספרים, אלא בכך שהמגויסים הללו יגיעו לתפקידי הליבה ולא למעטפת. בשיטה הקיימת המגויסים עדיין סופגים את אותה הטיה, למרות הפור ההתחלתי שהם קיבלו".

"היום בתפקידי הליבה - שם מתרחשת ההוויה החדשנית - יש אלפי מוכשרים בשנה. הדרג המדיני צריך להחליט על הקצאת תקציב שתאפשר כניסה של 10%-5% נוספים - מאות בוגרי פריפריה שיעברו באותו כור היתוך וייצרו מסה קריטית. לא צריך שבכל תיכון חצי שכבה תלך ליחידות האלו. מספיק שילכו שניים או שלושה צעירים כדי ליצור אפקט כלכלי ארוך טווח".

איך זה יקרה בשטח בפועל?
"בשנים הראשונות תהיה החלטה לסמן את אותם בוגרי תיכון בפריפריה החברתית שלא נכנסים בתנאי הסף, שתתקבל בדיאלוג עם מנהלי התיכונים. המטרה היא להעביר אותם מעל משוכת המיון השמרנית אל תוך הקורס עצמו, ומשלב הקורס וסיומו - אל תוך השירות הצבאי. הדברים האלה ילכו וישתלבו בצורה טבעית על פני שנתיים-שלוש. לא יהיה צורך להקפיד על כך יותר משנים ספורות, כי לאחר מכן כבר ידעו לבנות את מבחני המיון בלי אקט מלאכותי".

למה צריכה להיות התערבות חיצונית?
"כיום המערכת הביטחונית לא שוקלת שאלות חברתיות כי היא לא נמדדת על זה. לכן הצורך לשנות לא יכול להיות מתוכה - הוא חייב לבוא מסדר החלטות גבוה יותר, של מעצבי המדיניות שמעל המערכת הביטחונית. אני חושב שיש מודעות בתוך הצבא לתפקיד החברתי של צה"ל. אתה רואה 40 שנות פעילות - מנערי רפול ועד השאלות שהרמטכ"לים האחרונים עסקו בהם - כמו דת ומדינה, נשים וגברים וגישה לפריפריה. אבל השאלה הזאת - העובדה שליחידות הטכנולוגיות שבהן משרתים אלפי חיילים יש השלכה חברתית על פערים כלכליים ועל ספינת הדגל של הכלכלה הישראלית - זה פחות מעסיק אותם.

"תוך ארבע שנים אפשר להגיע ל-1,000 איש, שאחרת לא היו שומעים על היחידות האלה. מספיק שרק חלק קטן מתוכם יקימו סטארט-אפים וישתלבו בתעשייה. מספיק אחד בכל עיר או תיכון שידברו עליו כעל ההוא שהיה ביחידה כלשהי ולאחר מכן הקים סטארט-אפ".

אתה לא חושש שאליטות שלא רוצות בפועל לחלוק את כוחן יחסמו כל יוזמה מסוג כזה?
"אני לא חושב שהכדור פה מונח על כתפיו של האלפיון העליון. אותם אנשים הם לא אלה שמקבלים את ההחלטות. מי שמקבל את החלטות הם הקצינים הבכירים והשרים בממשלה".

למה שהקצונה תסכים לכך?
"אכן, יחידות טכנולוגיות לא נמדדות על סמך השגת מטרות חברתיות, אלא על פי השגת מטרות מודיעיניות. אולם משיחות שיש לי עם קצינים בכירים באותן יחידות אני מגלה שיש לזה פתיחות. מעבר לכך, יש כבר היום כל מיני ניסיונות של גורמים מקומיים לפרוץ את התקרה, אבל זה למעלה מכוחותיהם במשאבים ובזמן לנהל עכשיו פרויקטים חברתיים. זה מחייב משאבים והחלטה מלמעלה.

"התנגדות אחרת שעלולה לעלות היא דווקא מצד אגף כוח אדם, שמסתכל על העתודה בפריפריה החברתית כעתודה הכרחית למילוי שורות של קצונה קרבית איכותית שחסרה לו. גם כאן אפשר להתגבר על ההתנגדות הזאת, מכיוון שלא מדובר במספרים גדולים בכל שנה, ועדיין על פני שנים הם מספיקים בכדי ליצור השפעה חברתית גדולה".

בוא נדבר על עלויות. בכמה כסף בעצם כרוכה הגשמת התוכנית שלך?
"צריך בעיקר תקנים חדשים לקורסי ההכשרה לאותן יחידות. זה אומנם מסתכם בכמה עשרות מיליוני שקלים על פני כמה שנים, אבל אם מסתכלים על האימפקט ארוך הטווח - זה משהו שהמערכת בהחלט יכולה להכיל.

"בצד הפרקטי, זה אומר שהמדריך שיושב בכיתה מבין שעכשיו הוא לא מעביר רק חומר, אלא יש לו גם אחריות חברתית לעוד תלמידים שנמצאים בכיתה. זה לא טריוויאלי. כשהמסר הזה מחלחל מתוך הפיקוד העליון - ואני אומר את זה מתוך ניסיון - מסרים כאלה מצליחים לרדת למטה ולהיות מיושמים על ידי הקצונה הזוטרה יותר".

עם כל הכבוד למטרות הנעלות, האם לא מדובר בעוד דרך שבה האקוסיסטם העשיר של ההייטק, שנמצא במצוקת כוח אדם כרונית, מצפה בעקיפין שהמדינה תכשיר עבורו - ועל חשבונה - כוח אדם איכותי?
"ברור שאתה צודק. הרי כל מה שאני אומר הוא שיש לפנינו משאב ציבורי, משאב מדינה לאומי, שנקרא 'שירות ביחידה טכנולוגית מתקדמת'. מה שאמרת זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד: כרגע המשאב החשוב הזה מוקצה על פי שיקולים ביטחוניים, אבל אני קורא להסתכל עליו כמשאב ציבורי עם תכלית ציבורית משנית, כזו שאי אפשר להתעלם ממנה. לכן מוצדק לעשות בו שימוש עם הסתכלות לאומית רחבה - ולא רק ביטחונית גרידא".

מה בעצם מניע אותך לעסוק בזה?
"אלו שאלות שאני עוסק בהן בכיתה עם הסטודנטים שלי ו'סוחב' אותן עוד מהימים במשרד האוצר. לכן הזווית המקרו כלכלית מאוד מעניינת אותי. אבל מעבר לזה - אני חווה את זה ביומיום. את הדיכוטומיה הזאת שבין שיחות שאני מקיים עם חברים וקולגות מאותו מגזר הייטק, לבין קולגות ממגזרי הכלכלה הישנה. אסור שנחיה במקום קטן כמו ישראל, עם האתגרים שמונחים על כתפינו כחברה, כשנוצרת כזאת חציצה בין שתי אוכלוסיות. שיח פורה בחברה דמוקרטית ליברלית חייב להתקיים על בסיס מצע וחזון משותפים, וכשיש לך שתי חברות ושתי כלכלות זה יכול להתפורר.

"אם לא נעשה דבר, תוך 15-10 שנים מהיום אתה יכול למצוא את עצמך כמו קרחון שמתרחק מהיבשת - גם מילולית. אומנם לא כולם יקומו וילכו כמו שאחרים טוענים, אבל מספיק ששכבה כזאת או אחרת של מוכשרים עוזבת לרילוקיישנים ארוכי טווח.

"מצד שני, אני גם לא חושב שהפוטנציאל לנטישה המונית הוא גדול, אבל אני גם לא רוצה את צורת החשיבה הזאת. אני חושב שאנחנו צריכים להיות בתפיסה שהכלכלה הישראלית פורחת ומשגשגת, כשהעוגן של הכוכב יושב פה בישראל. אין סיבה שזה ישתנה".