מסוכן שם בחוץ: השבוע שבו החרדות התפרצו

ככל שהנופים הפכו לציוריים יותר, כך הלך סף הרגש והתקהה. אחרי הכול - כמה פעמים ביום כבר אפשר להגיד "מדהים". "מטורף". "יפהפה". אלא שהמקומות שאליהם הגענו בשבוע העשרים למסענו היו באמת משו-משו: מצוקי ענק צבועים אדום בפארק הלאומי על שם ארץ הקודש - ציון; צריחים שכאילו נפלו מהשמיים כשאלוהים החליט לבנות ארמונות מחול בלב מדבר ודיונות חול ורודות שרק חיכו שאגיע ואעשה פדיחות על הגלשן. מזל שהיינו שם לבד. הבנות בכל אופן יזכרו לי את זה לנצח.

אבל זה בעיקר היה שבוע שבו הפחדים של כולנו התפרצו החוצה, במלוא העוצמה. השנייה החליטה פתאום שלא רק מחרדונים היא משקשקת, אלא גם מהחיה החמודה בעולם - סנאים. כך יצא שבעודנו צועדים לאורכו של נהר הקולורדו - היא פצחה בשלל עוויתות מלוות בבכי קורע לב. לא עזרו כל הניסיונות המלומדים של שני הוריה האינטלקטואלים להסביר שמדובר בחיה חביבה - היא בשלה: "אתם לא תגידו לי ממה לפחד". צודקת. מה גם שאבא שלה פחדן לא קטן בעצמו. תעיד על כך השלישית שבעודי אוחז בידה בחוזקה על שפת מצוק, ניסתה להשתחרר בעודה מסננת: "אבא, אתה מכאיב לי. וגם היד שלך רטובה". מזל שאף אחד מסביב לא הבין עברית.

 צפון אמריקה בסטיישן

אני בכל אופן הסתובבתי והשארתי אותן שם לבד עם הגברת הראשונה. מאז שאחותי הקטנה צנחה בגיל ארבע אל הוואדי מתחת לבית שבו גדלנו, אני לא יכול להתמודד עם גבהים. אלא שזה הרבה יותר מפחד גבהים שכיח. ברגע שמתקרבים למקום כזה, אני מתמלא במחשבות על הגרוע מכול: מי יודע בכלל מי בנה את הגשר הזה? הרי הוא זכה במכרז כי הציע את המחיר הנמוך ביותר. ומה יקרה אם אחת מהן תיפול למים הסוערים? והסלע הזה שעליו עומדת המרפסת התלויה - הרי מתישהו הוא ייפול. אז למה שזה לא יקרה עכשיו.

אולי בגלל זה גם הראשונה החלה לאחרונה לפתח תסמיני חרדה משלה: היא כל הזמן בלחץ שמשהו רע יקרה. אין בחניון חיבור של הקרוואן למים וחשמל? רע מאוד. בטח תגמר לנו הבטרייה באמצע הלילה ונקפא למוות. יש רוח חזקה? אנחנו הולכים להתהפך. המדורה דולקת? אנחנו נשרוף את כל היער ואבא ילך לכלא. וכדי להוסיף קיסם למדורה, מתלווה לכל הדרמה בכי נטול מעצורים של תחילת גיל ההתבגרות.

בדיוק כשחשבתי שלפחות הגברת הראשונה עוד נותרה שפויה, תפסה הרביעית את מחלת הפה והטלפיים. אף שמדובר ברופאת ילדים בכירה, שמחזיקה על כתפיה בלילה טוב 30 ילדים חולים במיון, כשמדובר בבנותיה שלה - כל הסכרים נפרצים. אחרי שרוקנו את וולמארט מכל משכך כאבים אפשרי (ולאמריקאים יש "קצת" משככי כאבים) - היא החלה להאביס את הקטנה בתרופות, לצד אובדן מוחלט של כל בדל יכולת תפקודית שאינה קשורה במחלה הנוראה, שתחלוף לה כעבור כמה ימים מעצמה. על פראנויות כנראה לא נבחנים בלימודי הרפואה.

והשלישית? היא בעיקר עסוקה בפחד הנורא מכול - שלא תהיה קליטה סלולרית. "ילדי בית העץ" ממלאים את עולמה הצר מלהכיל את כל המקומות המופלאים שאנחנו מבקרים בהם, ואם תשאלו אותה היכן הייתה השבוע, סביר שלא תדע. אבל דבר אחד כן מצליח להעיר אותה מתרדמתה - ולהטיל גם עליה פחד: החשש שמה אבא שלה ביקר בשירותי הקרוואן בטרם היא הספיקה לצחצח את שיניה בבוקרו של יום. ומכל הפחדים כולם של כולנו - זה באמת חשש מובן.