כובשות את הנרטיב: אמניות פלסטיניות עכשוויות מספקות נקודת מבט חדשה

ואדי סאליב שלא הכרתם, דם מחזור במקום דם של מלחמות ופירוק דימוי האישה כמולדת - כל אלה ועוד הם מוטיבים בתערוכה חדשה בחיפה שבה אמניות פלסטיניות נאבקות על מקומן במאבק הלאומי

עבודה של פאטמה שאנן / צילום: רן ארדה
עבודה של פאטמה שאנן / צילום: רן ארדה

בזמן שהמערכת הפוליטית שוב בכוננות בחירות ועוסקת בכל נושא פרט לסכסוך הישראלי־פלסטיני, עולם האמנות מאפשר את השיח הזה, וייתכן שבישראל של התקופה האחרונה זהו גם תפקידו החשוב ביותר. ביטוי מוצלח לכך הוא התערוכה "זפת וחלב: נפקדת נוכחת", שנפתחה באחרונה במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה (ותינעל בינואר 2020). זהו מוזיאון קטן ואלגנטי, במבנה לשימור בשכונת הדר, שהיה ביתו של הצייר הגרמני ושהפך לנכס עירוני. בקומת הקרקע של בית שטרוק מציגות בימים אלו אמניות פלסטיניות אזרחיות ישראל את המקום שלהן במיתוס המאבק הלאומי, תוך שהן עוסקות בנושאים כמו פמיניזם, מסורת, נוף מולדת, מאבק לאומי ודימוי האישה.

האמנית ג'פרא אבו זולוף, שמשתתפת בתערוכה, גדלה בדליית אל כרמל, למדה אמנות בחיפה ומתגוררת בה. עבודה חדשה שלה שמוצגת לראשונה מורכבת מכמה מהלכים פמיניסטים ולאומיים שמתגבשים יחד לעבודה אחת תחת השם "ספייה ואני". "המהלך הראשון בעבודה שלי היה שבמשך שנה אספתי את דם המחזור שלי", מספרת אבו זולוף, "מ־2017 עד 2018 מדי חודש. זה נעשה מתוך רצון לנסות ולייצר דיוקן הכי אישי ואותנטי שאני יכולה, כדי לענות על השאלה 'מי אני' מבלי להתייחס לכל הקונפליקטים והדילמות הפוליטיות־חברתיות שאני נמצאת בהם".

חלק מהעבודה "ספייה ואני" של ג'פרא אבו זולוף
 חלק מהעבודה "ספייה ואני" של ג'פרא אבו זולוף

עבודות אמנות שמעורבים בהן דם או הפרשות גוף הן חלק מזרם המכונה "אמנות הבזות", שהפך עם השנים לכלי עבודה עבור אמניות פמיניסטיות. בעבודת הווידיאו נראית אבו זולוף טובלת מכחול דק בצנצנות הדם וכותבת על אבן, אותה היא מנקה היטב לפני התחלת הפעולה. את האבן היא אספה מאחד הבתים הנטושים בשכונת ואדי סאליב בחיפה - שכונה שמזוהה יותר עם המחאה המזרחית ופחות עם התושבים הערבים שנטשו את השכונה ב־1948.

"אני מתעניינת במה שקורה בוואדי סאליב", אומרת זולוף. "בימים אלה השכונה עוברת חידוש, רוצים להפוך אותה למעין נווה צדק חיפאית, וזה מוחק את כל ההיסטוריה של חיפה. הרי היו פה אנשים לפני 1948 ויש בשכונה נכסי נפקדים רבים. העירייה אולי רוצה להקים בה רובע אמנים, אבל היא לא תומכת באמנות קהילתית או עכשווית. הפעם הראשונה שנכנסתי לשכונת ואדי סאליב הייתה בכיתה י' כשלקחו אותנו לסיור. אז נחשפתי לראשונה לנכסי נפקדים, למושג ‘זכות השיבה' ולהיסטוריה של הקרב בחיפה. התחלתי לאסוף אבנים מנכסי הנפקדים ולצלם אותן בסטודיו שלי".

מה את כותבת על האבן עם הדם שלך?

"לאורך השנים אספתי סיפורים על השכונה ודיברתי עם אנשים, כך הגעתי לספר של ע'סאן כנפאני 'השיבה לחיפה' (כנפאני היה סופר ומחזאי, ודובר החזית העממית לשחרור פלסטין, שנהרג בפיצוץ בלבנון אחרי רצח הספורטאים הישראלים במינכן - צ' ק' ה'), שבו הוא מספר על זוג שגורש מחיפה והשאיר תינוק מאחור. לאישה בנובלה קראו ספייה, אבל הנובלה סופרה מנקודת מבטו של הבעל. החלטתי שאני חוקרת את הדמות הנשית הזאת ויצרתי לה קורות חיים חדשים - עכשיו היא הדמות הראשית. כתבתי בשמה יומן, חלק ממנו אני כותבת על האבן מוואדי סאליב, בדם שלי".

הסיפור של ספייה שנכתב בדם על אבן הוא גם הסיפור של כל הנשים מכל הצדדים שנדחקו מהנרטיב הלאומי?

"כן, אני כותבת את הסיפור של הנשים שנדחקו. אני מרגישה שכאמנית אני צריכה לבחור באיזה נושא להתעסק בו - המוסרי או הפוליטי, שהשדה האמנותי לא נותן לעסוק בשני הדברים במקביל.תמיד שואלים אותי, ‘את מדברת על מעמד האישה בחברה הפלסטינית?' לא, אני מדברת על כל ההוויה שלי. התערוכה טוענת שיש קשר בין המגדרי לפוליטי ובשניהם האישה הפלסטינית נמצאת במצב הזה כי היא נמצאת תחת שני מעגלי דיכוי: הראשון הוא הפטריארכיה והשני זה הכיבוש".

להתרחק מהפמיניזם הלבן

את התערוכה "זפת וחלב: נפקדת נוכחת" אצרה סבטלנה ריינגולד, שהיא גם האוצרת של מוזיאון חיפה לאמנות ומוזיאון מאנה כץ. ריינגולד מסבירה כי "התערוכה עוסקת בתופעה של פמיניזם מתעורר ומתגבש בחברה הפלסטינית. זה בא לידי ביטוי בהתייחסות של האמניות למיתוס של המאבק הפלסטיני הלאומי, ובשאלות על מה המקום שלהן, הנשים, בתוך המאבק".

"המחט ניצחה את התופר" עבודה של בות'יינה אבו מלחם / צילום: פרדו יגאל
 "המחט ניצחה את התופר" עבודה של בות'יינה אבו מלחם / צילום: פרדו יגאל

נקודת המוצא של ריינגולד היא במחקר שטוען שיש קשר בין פמיניזם לעירוניות: כשהערים דועכות גם הפמיניזם דועך איתן, וכשהן מתעוררות כך גם הפמיניזם איתן. "לכן, כשהפלסטינים גורשו או הודחו מחיפה ב־1948, הפמיניזם דעך בחברה הערבית. בשנים האחרונות, בגלל תהליך העיור, הנשים יוצאות מהכפרים ועוברות לעיר. גם כפרים כמו דליית אל כרמל עוברים תהליך פיתוח שהופך אותם לעיר לכל דבר. ואנחנו רואים שהפמיניזם שוב מתעורר בחברה הערבית, ובעיקר בחיפה. כל האמניות בתערוכה, פרט לאחת, מתגוררות בחיפה או ביישובים בצפון שקרובים לחיפה".

איך הפמיניזם נכנס למאבק הלאומי הפלסטיני?

"החוקרת טל בן צבי טוענת שלאורך עשרות שנים האישה נאלצה לשאת את עול הייצוג של מיתוס המאבק הלאומי הפלסטיני, אבל אף אחד לא שאל אותה מה היא חושבת עליו. האישה מופיעה כדימוי של מולדת באמנות הקאנונית־גברית־פלסטינית, וזה אותו ייצוג של אידיאל של מולדת שהיה קיים גם באמנות המערבית והישראלית. האמניות בתערוכה באות לשנות את המקום שלהן, כדימוי נשי, במאבק הלאומי".

איך זה בא לידי ביטוי?

"האמנית היאם מוסטפא לוקחת את הדמות של אמה ודמויות אחרות עם לבוש מסורתי ועושה להן הפשטה כדי לטשטש את התפיסה שלנו של האישה שהולכת ונעלמת. עבודות רבות בתערוכה לוקחות אלמנטים איקונוגרפיים מסורתיים ומפרקות אותם לגורמים באופן שמייצר דיוקן אישי אוטוביוגרפי. חנאן אבו חוסיין, שעוסקת לרוב באלימות כלפי נשים, מציגה עבודת זפת ועליה עופות משעווה, ומכאן גם שם התערוכה. אמנית אחרת, פאטמה שנאן, מציירת דמות נשית שדורכת על שדה אבטיחים. הדמות של שנאן נעמדת אנכית לנוף והיא לא חלק מהנוף, זאת העמדה מאוד לא מסורתית, והיא גם לובשת ג'ינס. צריך להבין כמה מושרש הייצוג הנשי של אישה כמולדת, כדי להבין כמה העבודה של שנאן פורצת דרך.

"עבודה אחרת בתערוכה, של האמנית נסרין אבו בכר, היא סרט שעוסק בזיכרון של המשפחה ותפקידה של האם להעבירו הלאה. היא שואלת איך מעבירים את הזיכרון הזה ומייצרת כך דיון בין זיכרון לטראומה לאומית. האמנית מורג'אן אבו דיבה מציגה צילום שבו היא יושבת על כיסא בלבוש מסורתי חגיגי שהיא אימצה כלבוש יומיומי, ומסביבה גברים שרועים על האדמה. עבודה אחרת, של בות'יינה אבו מלחם, האמנית המבוגרת מבין המשתתפות, היא לבוש מסורתי שעשוי משעווה ועוסק בגבולות".

כאוצרת שפועלת בחיפה, את מרגישה מחויבת לעסוק בנושאים האלה?

"מאוד. אני חושבת שלא משנה כמה נתעסק בפמיניזם, יהיה עוד הרבה מה להתעסק בו, וספציפית בפמיניזם המקומי, פוסט־קולוניאלי ופלסטיני. אומרים שפמיניזם, עם כל היופי שבו, בסופו של דבר הוא לרוב פמיניזם לבן של נשים אמריקאיות. התערוכה הזאת מאפשרת להציג פמיניזם פלסטיני ולהוסיף להבנה של התנועה הפמיניסטית משהו שאינו רק מערבי, וזה דבר שקורה ממש אצלנו".

ובכל זאת, התערוכה מוצגת בחלל קטן בבית שטרוק ולא במוזיאון חיפה.

"זה אולי נשמע לא קשור אבל התערוכה כן קשורה להרמן שטרוק עצמו, כי גם הוא היה בסופו של דבר מחויב לאוכלוסייה המקומית. אפשר לדבר על האוריינטליזם המובהק שלו, אבל בסופו של דבר הוא צייר את החברה הערבית שסביבו ודיוקנאות של נשים וגברים ערבים. הוא היה מאוד עסוק בתושבי חיפה. הבית הזה היה חלק מהנוף המקומי של חיפה - אז והיום".

צילום של אמירה זיאן
 צילום של אמירה זיאן

מסערת "מק ישו" לאיפוק

לפני כמה חודשים, תערוכה אחרת שאצרה ריינגולד במוזיאון חיפה לאמנות עוררה סערה שגלשה לפסים אלימים, כשהיא בחרה להציג את העבודה "מק ישו" של האמן הפיני יאני לינונן, בה מוצג רונלד מקדונלד צלוב. בין תושבי חיפה הנוצרים היו כאלה שטענו שהעבודה מגחיכה את דמותו של ישו ופוגעת ברגשות המאמינים, ודרשו מהמוזיאון להסירה. עשרות יצאו להפגין וראש העיר עינת קליש־רותם מיהרה להתערב, בצעד שנוי במחלוקת. ההוראה שלה להסיר את היצירה עוררה סערה גדולה יותר מהעבודה עצמה (ובצדק) ומוזיאון חיפה עלה לסדר היום הציבורי בישראל.

איך המהלך הזה השפיע על ריינגולד, שלא הגיבה לכל אורך הפרשה? לצעד של קליש־רותם היא מסרבת להתייחס, אבל היא אומרת ש"טוב שאמנות מעוררת מחלוקות, זה בריא וזה תפקידה, לדעתי זה היה יפה. אמנות זה גם מעשה פוליטי".

באותה מידה מחר יכול להיכנס מבקר לתערוכה "זפת וחלב" ולטעון שעבודות כאן מבזות את המאבק הלאומי הפלסטיני או יוצאות נגד החברה הערבית מסורתית. חשבת על זה בזמן העבודה על התערוכה?

"לא, כי האמניות שמשתתפות בתערוכה לא רוצות סערה. אגב, אני בטוחה שזה גם לא מה שהתכוון לעשות האמן הפיני, זאת הייתה עבודה סאטירית־הומוריסטית. בתערוכה הזאת, אני חושבת שהאיפוק הוא חלק מהפמיניזם של האמניות, יש כאן רצון לבדוק ולחקור, להבין ולהראות את העומק של הדברים יותר מאשר לצעוק ולהילחם. בסופו של דבר אני חושבת שזאת קריאה לדיאלוג.

"כשמדברים על היחסים ביננו לבין הפלסטינים מדברים על קונפליקט, האם מישהו מדבר על דיאלוג? אני חושבת שאצל האמניות הפלסטיניות יש חקירה שחותרת להבנה של המקום שלהן בתוך המערבולת הזאת. אז כן, קורית פה מהפכה בדור הזה של הנשים הפלסטיניות, והיא נורא חשובה. אין בה הרבה אלימות, אבל יש בה הרבה עצב. זה בא ממקום מרפא שמבקש להיכנס לעומקם של הדברים".

עבודה של היאם מוסטפה
 עבודה של היאם מוסטפה

היסטוריה חסרה

הכפרים הפלסטינים שאינם עוד, דרך עיניה של אלישבע סמית, צלמת ישראלית בת דור תש"ח

בימים אלו נפתחת תערוכה נוספת שעוסקת בנרטיב הלאומי הפלסטיני, הפעם דרך סדרת הצילומים של אלישבע סמית תחת השם "ארץ ישנה" בגלריה כברי - גלריה שיתופית יהודית־ערבית בגליל. בתערוכה מוצגים 20 תצלומים משמונה מקומות שונים בארץ. סמית נולדה בהולנד ב־1932, עלתה לישראל ב־1936 ומתגוררת כיום בפרדס חנה. בעבודתה היא מצלמת את הנקודות שבהן ישבו כפרים ערביים עד 1948. היא לא מספרת את מה שהיה או קרה בכפרים אלא את מה שנשאר מהם, או לא נשאר.

יעקוב, דור שני לעקורי איקרית. צילום של אלישבע סמית
 יעקוב, דור שני לעקורי איקרית. צילום של אלישבע סמית

כך, למשל, בתצלום המציג אדם בלבוש כהה פוסע בתוך עשב חורפי וירוק, מתרחק מן המצלמה ובידיו צמחים שליקט. "זהו יעקוב, דור שני לעקורי הכפר איקרית (שהיה כפר ערבי נוצרי בגליל המערבי) שחדל להתקיים ב־1948 יחד עם רצועת כפרים שלמה ששכנה על גבול לבנון", מסביר יאיר ברק, אוצר התערוכה, "אין בצילום עדות או מסמן מובהק. הוא מוסר מעט מאוד".

על פי ברק, "את סדרת הצילומים של סמית אופפת תחושת דממה והיעדר, רמז דק לטרגדיה היסטורית. מעט מהתצלומים נושאים מידע שיכול לשפוך אור על מה שהיה בעבר, כמו חורבת בית ישן, קבר שייח או חומת אבן. באחרים, פני השטח מסמנים טופוגרפיה ים תיכונית שעל פניה נפרשת ההכרה שדבר איננו מספר את עצמו. הצילומים של סמית חותרים תחת הציפיה שיש לנו מהצילום שימסור לנו את מה שיש בו, הצילומים שלה מספקים רשימת מצאי חסרה ושברים חזותיים".

יש לתערוכה נימוק אקטואלי, לדעתך?

"אני לא רואה משמעות מיוחדת לכך שהיא מוצגת בקיץ 2019 אבל אני בהחלט חושב שהעניין הגובר בנרטיב הפלסטיני מצד אחד והניסיון להחניקו מצד שני, מחזק את הצורך להציף אותו. אני בעיקר רואה עניין מיוחד בעיסוק של אישה ישראלית בת דור תש"ח בהיסטוריה החלופית הזאת".

התקוממות I, שי אריק, סכיני אלומיניום, 2016 / צילום: סטס קורולוב
 התקוממות I, שי אריק, סכיני אלומיניום, 2016 / צילום: סטס קורולוב

עסקת מכירה: 13 רכישות אחרונות, מוזיאון חיפה לאמנות

110,000 שקלים בסך הכול

ב־2018 רכש מוזיאון חיפה לאמנות 13 עבודות אמנות עכשוויות, שנוצרו בשנות ה־2000 על ידי אמנים ישראלים. בימים אלו מוצגות העבודות בחלל המוקדש לרכישות האחרונות במוזיאון הרמן שטרוק, באוצרות רויטל סילברמן גרין. בין האמנים שעבודותיהם נרכשו על ידי המוזיאון: נרדין סרוג'י, יעל בלבן, אורלי הומל, פבל וולברג, רובא אמירה סלמה, מאיה ישראל ואורלי מונטג. המיצב "התקוממות I" של האמן שי אריק נולד כרעיון בתקופת "אינתיפאדת הסכינים" והוא מורכב מלהבים הפונים לכיוון הצופה ומאיימים לדקור אותו, אך מתוך הסכינים פורחים צמחים. "אלה הם פרחי ארץ ישראל ופלסטין, עדינים אך עשויים ממתכת קרה, שטוחים וחסרי צבע", כותבת סילברמן גרין.