אוצרות הישראליאנה הנחבאים: המוזיאונים הקטנים שלא ידעתם על קיומם

ממוזיאון למורשת חבאן בסלון במושב ועד מוזיאון המטקות בלב שכונה יוקרתית: פרויקט חדש יסייע לאספנים קטנים ומסורים לקטלג את הפריטים שבידיהם ולחשוף לציבור חפצים בעלי משמעות היסטורית ורגשית

מוזיאון המטקות / צילום: באדיבות מוזיאון המטקות
מוזיאון המטקות / צילום: באדיבות מוזיאון המטקות

בית האיכר במטולה; מוזיאון לתולדות גדרה והבילויים; מוזיאון המסים; מוזיאון הסליקים; מוזיאון הטקסטיל; מרכז השמן והזית; מוזיאון הטרקטור; בית הרצפלד לתולדות חולון; בית הראשונים בנס ציונה; מוזיאון המטקות; המרכז למורשת יהדות תימן; מוזיאון לוחמי הנגב באילת. כל אלה הם מוזיאונים קטנים שנמצאים ברשימה בת 700 מוזיאונים ואוספים היסטוריים הפזורים ברחבי הארץ.

המוזיאונים האלה אינם מוכרים על-ידי משרד התרבות כמוזיאונים על-פי חוק ואינם מתוקצבים, כי הם לא עומדים בקריטריונים כמו גודל חלל תצוגה ומספר מבקרים מינימלי, אבל בימים אלו משרד ירושלים ומורשת וקרן יד בן צבי מוציאים לדרך פרויקט להכרה בהם ולארגונם, שעשוי להציל פריטים בעלי חשיבות היסטורית.

הפרויקט - ששמו "ארץ חפץ" - אמור להעניק לכל אותם מוזיאונים ואוספים קטנים כלים מקצועיים לשימור, רישום וקטלוג, שיעזרו להנגיש את החפצים והפריטים לציבור הרחב, ועל הדרך גם לגלות ולזהות פריטים נדירים וחשובים.

"זיהינו שיש גופים שנופלים בין הכיסאות", מסבירה רבקה טאף־מזא"ה, מנהלת תחום מורשת בלתי מוחשית במשרד ירושלים ומורשת, "הם לא מקבלים תמיכה ממשרד התרבות והם גופים שאף פעם לא יגיעו להכרה כי הם קטנים או חסרי משאבים. אם זה מקלט בקיבוץ שוותיקי הקיבוץ אספו אליו חפצים, אם אלה בתי מורשת - חלק מהפריטים שבידיהם יקרי ערך ואחרים יקרים מבחינה נוסטלגית. הם מספרים סיפור".

קול קורא שיצא החודש מזמין את הגופים האלו להציע את עצמם להשתתפות במיזם. אל המוזיאונים שיבקשו להשתתף תגיע משלחת מחקר עם צוות מומחים ברישום, שימור וקטלוג, שידריכו ויסייעו במלאכה שכוללת קטלוג ידני לצד הטמעת מערכת ממוחשבת והנחיות לשימור החפצים ולתהליכי אוצרות. במיזם ישתתפו כ־50 מוזיאונים מהסוג הזה, ולאחר מכן יעלו לאתר האינטרנט של המיזם ערכות הדרכה שיכולות לשמש כל בעל אוסף או מוזיאון פרטי שמעוניין ליישם את הכלים המקצועיים.

לקראת כנס הפתיחה באוקטובר בוצע פיילוט של "ארץ חפץ" בכמה מקומות בארץ, בין השאר באוסף שמרכזת תושבת קיבוץ מעלה החמישה ובמרכז יד בן צבי, שמחזיק בכל המתנות שקיבל הנשיא לשעבר יצחק בן צבי. משרד ירושלים ומורשת וקרן יד בן צבי הקציבו לפרויקט 3 מיליון שקל כל אחד.

אנשים רוצים לעלות לרגל

הכוח המניע מאחורי המיזם הן חוקרת האמנות ד"ר נירית שלו כליפא מיחידת המחקר של יד בן צבי ודינה גרוסמן, מנהלת מיזם ארץ חפץ ביד בן צבי. שלו כליפא עוסקת במוזיאונים שאינם מוכרים כבר 30 שנה והוציאה ב־2006 ספר בשם "מטמוני הארץ", שסקר את המקומות הללו. היא גם מי שעומדת מאחורי פרויקט "ישראל נגלית לעין", שבו משפחות מעלות לרשת אלבומי תמונות היסטוריים ובכך מספרות את סיפורי המורשת המקומית. היא מספרת כי מתקשרים אליה באופן קבוע בעלי אוספים ואנשים שלאחר פטירת קרוביהם נשארים עם פריטים היסטוריים ולא יודעים מה לעשות איתם. לא פעם חפצים נדירים נזרקים לפח או נמכרים בשוק האספנים, ולעתים מתגלגלים אל מחוץ לגבולות המדינה.

"יש במוזיאונים ובאוספים האלו צורך קיומי", משוכנעת שלו כליפא, "ואנחנו רואים בשנים האחרונות עוד ועוד מקרים שבהם קהילה, קבוצה, אדם או משפחה מקימים לעצמם סוג של מוזיאון. זאת תופעה מפתיעה בעידן שבו כל אחד יכול להקים אתר או בלוג, לשם מה הם צריכים את המוזיאון? התשובה היא שאנחנו עדיין מחפשים את המקום הפיזי, שהוא כמו אתר עלייה לרגל. יש אנשים שמתעקשים להיות במקום שיש לו חלל, שיש לו נדל"ן, זה דבר שדורש מאמץ".

מחזיק ספרים משנות היובל לקונגרס הציוני הראשון / צילום: באדיבות מעלה החמישה
 מחזיק ספרים משנות היובל לקונגרס הציוני הראשון / צילום: באדיבות מעלה החמישה

מה מביא את אותם אנשים וארגונים להקים לעצמם מוזיאון פרטי?
"אפשר לראות את זה דרך הרובד האמוציונלי והנוסטלגי, ומעניין שבשנים האחרונות יש פריחה של הנוסטלגיה. זה יכול להיתפס כטרחנות סנטימנטלית, הרי כולנו מתגעגעים לעבר, אבל יודעים שלא באמת היה אז יותר טוב. אני חושבת שבעולם הפוסט מודרני אנחנו נמצאים במקום שבו נושא המורשת הוא לא פריבילגיה או מוזרות של אנשים שמתעסקים בעבר, אלא צורך קיומי כי זהות הופכת לדבר משמעותי, והעיסוק בזהות הוא אובססיבי. הזהות והמורשת הם גם חלק מהמאבק הפוליטי - אתה יכול לנצח בשדה הקרב, הקרבות האמיתיים היום הם על הנרטיבים ההיסטוריים".

אוסף המטקות של מוזיאון המטקות, למשל, הוא צורך קיומי, לדעתך?
"מוזיאון המטקות בנווה צדק בתל אביב הוא מקום שאני הולכת אליו הרבה עם הסטודנטים שלי. אפשר לראות אותו כאנקדוטה, אבל אני בוחנת אותו כיצירה הכוללת פריטים, סמלים ודימויים חזותיים. אלה חפצים שמרכיבים קומפוזיציה ומעבירים מסר. המוזיאון עצמו הוא מסמך היסטוריוגרפי של פריטים שאנחנו מכנים ישראליאנה. יש שם מאות מטקות. אפשר לגחך על המוזיאון הזה אבל צריך לגחך על המגחכים, כי הוא חלק מתופעה של חקר התרבות הישראלית. המוזיאונים הקטנים האלה הם מפה של החברה הישראלית, מקדשי מעט שדרכם מעצבים סיפור, היסטוריה וערכים. זה מסע לאינסוף קהילות בישראל".

שלו כליפא מספרת שבימים אלו גם בתעשייה הצבאית מבקשים להקים מוזיאון בו יוצגו מאות פריטים של תולדות התעשייה שאינם נגישים לציבור ושאוספים נוספים נחבאים גם בחברות גדולות במשק שמוזמנות לקטלג את הפריטים שלהן ולייצר מוזיאון פרטי. "יש מאות אם לא אלפי יישובים, קהילות, חברות או מפעלים שאומרים ‘יש לי חלק בבניית החברה בישראל’, והם צודקים. אבא שלי, למשל, הוא פנסיונר של התעשייה הצבאית, מבחינתו הפריטים ההיסטוריים של התחמושת או הטכנולוגיה הם השרידים הקדושים של מפעל החיים שלו ושל חבריו.

"במושב ברקת, למשל, יש אישה מהקהילה החבאנית התימנית שיצרה מוזיאון מורשת אצלה בבית אחרי שניסיונות להקים מוזיאון במושב בבניין דולף לא צלחו. היא הקדישה חדר בביתה ויצרה עולם בו היא מארחת אנשים. יש כאלה מאות בארץ, זה לא ייאמן. בפרויקט אנחנו נעזרים בכל הטכנולוגיה והדיגיטציה הקיימת, אבל רק כאמצעי. הדבר האמיתי הוא שאנשים אמיתיים נפגשים במקומות אמיתיים. המקומות האלה הופכים לתיירות בוטיק, מי שמפעיל אותם מארח אנשים גם אם אין לו תקציב להחלפת נורה".

מוזיאון יהדות תימן/ צילום: באדיבות יד בן צבי
 מוזיאון יהדות תימן/ צילום: באדיבות יד בן צבי

פרחי הבר של שנות ה-2000

זה מאבק של פרשים בודדים, מתארת שלו כליפא את המשוגעים לדבר שמקדישים זמן וכסף בחללי התצוגה האלה, אך באותה נשימה היא מבהירה שאינה חושבת שהמדינה צריכה לממן את הקיום שלהם, אלא רק לספק תשתית לפעילות. דוגמה לפריטים היסטוריים שנחבאים באוספים הפרטיים אפשר למצוא בפסק דין מרדכי בעהם, למשל, שהתקבל במאי בבית המשפט העליון. הוא מתייחס לטיוטת הכרזת המדינה שהייתה ברשות בני המשפחה של בעהם, שהיה עורך דין צעיר בימי קום המדינה כשהתבקש לנסח את הטיוטה להכרזת המדינה.

משפחתו של בעהם שמרה על הטיוטות לאורך השנים, וב־2015 התגלה שהטיוטות מוצעות למכירה פומבית. המדינה החליטה לתבוע אותן מבניו של בעהם אלא שבית המשפט המחוזי קבע ב־2017 כי הן יכולות להימכר בשוק. מדינת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה לא ויתרו, וערערו לבית המשפט העליון. בערעור נאמר כי מדינת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה ראו חובה להביא את העניין לפתחו של בית המשפט העליון, מתוך דאגתם לאינטרס הציבור בשימור נכסי התרבות של המדינה והעם. העליון קיבל את ערעור המדינה.

"תמיד נמצא פריט או שניים שחייבים להציל באוספים האלה. לכן, השאיפה והיומרה שלי היא שנתייחס לאותם אוספים ומוזיאונים פרטיים כמו שבשנות ה־70 התייחסנו לפרחי הבר בקמפיין שמטרתו הייתה להגן עליהם", מסכמת שלו כליפא, "אנחנו מזמינים מתנדבים למשלחות המחקר כדי להשתתף בחוויה של רישום וקטלוג. החוויה היא ממש של אינדיאנה ג’ונס, כמו ארכיאולוגיה, תמיד מגלים אוצרות".

אמנות או נרוץ

זוג נעליים אחד זכה להצלחה בלתי צפויה ושבר שיא במכירה פומבית של סניקרס נדירות

השיא של מחיר לזוג נעלי סניקרס נשבר במכירה פומבית בסוף יולי, עם הרכישה של נעלי נייקי מדגם "נעל ירח" (Moon Shoe) משנת 72', במחיר דמיוני של 437,500 דולר. מכירה זו שברה את השיא הקודם, שבו החזיקו נעלי קונברס חתומות על־ידי מייקל ג’ורדן משנת 84' שנמכרו ב־2017 תמורת 190,300 דולר. המכירה התקיימה דרך בית המכירות הפומביות סות’ביס בשיתוף Stadium Goods - זירת מסחר לנעלי ספורט וסניקרס ייחודיות.

בעולם יש ככל הנראה 12 זוגות בלבד מדגם נעלי הירח של נייקי, והזוג שנמכר הוא היחיד שלא ננעל מעולם. הם יוצרו בעבודת יד ועוצבו על-ידי מאמן הריצה של אוניברסיטת אורגון ביל באוורמן, ממייסדי נייקי. באוורמן הגה ב־72' רעיון להטביע על הסולייה תבנית המזכירה מכשיר להכנת ופל בלגי, מתוך הנחה שהיא תעניק יותר אחיזה לספורטאים. המחיר ההתחלתי לזוג הנדיר עמד על 80 אלף דולר וטיפס כאמור לכמעט חצי מיליון דולר.

הרוכש הוא האספן מיילס נדאל, איש עסקים קנדי. עוד לפני המכירה הפומבית הוא רכש את 99 הזוגות במכירה המיוחדת, אלא שנעלי הירח נשמרו למכירה הפומבית שבה השתתפו מציעים נוספים. כעת, לאחר שהאוסף שלו הושלם, נדאל מתכנן להציג את הנעליים במוזיאון פרטי בטורונטו. בסך הכול נפרד נדאל מ־850 אלף דולר עבור אוסף הסניקרס.

נדאל אמר לאחר הרכישה: "אני נרגש לרכוש את נעלי הירח של נייקי, זה אחד מזוגות הסניקרס הנדירים ביותר שהופקו אי פעם, וחפץ היסטורי אמיתי בתולדות הספורט ותרבות הפופ". מלבד נעלי ספורט, נדאל ידוע גם כאספן רכב, ורכש יותר מ־142 מכוניות ו־40 אופנועים. הוא התייחס לסדרי העדיפויות של אספנים בימינו ואמר כי הוא "חושב שתרבות הסניקרס ואיסוף הסניקרס על סף רגע פריצה". נוח וונש, ראש המסחר האלקטרוני של סותבי'ס העולמית, הסכים עם דבריו והוסיף כי "הצלחת מכירת אוספי הסניקרס היא עדות לעוצמתה של קטגוריית האיסוף המתפתחת הזו".

קטגוריית האיסוף של נעלי הסניקרס מתפתחת במקביל לתת־תרבות אופנתית שצוברת תאוצה מאז שנות ה־80 ומואצת בעשור האחרון: תרבות ה"סניקרהד". התופעה מתארת צעירים, לרוב גברים בשנות ה־20 וה־30 לחייהם, שאובססיביים לנעלי סניקרס ומטפחים אוספים גדולים של סניקרס ייחודיות או נדירות.

מקובל לסמן את תחילת תופעת ה"סניקרהד" ב־1985, כשנייקי השיקה את הנעליים הראשונות בסדרת אייר ג’ורדן. בימינו, הסניקרהדס מחפשים אחר סניקרס חדשות שהושקו או סניקרס מדגמים ומהדורות איקוניות.

נעלי הירח של נייקי/ צילום: באדיבות סות'ביס unrah jones
 נעלי הירח של נייקי/ צילום: באדיבות סות'ביס unrah jones

עסקת אמנות: יונתן גולד, "מגבות"

טכניקה מעורבת על בד, דיפטיך, 2014
נמכרה ב־20 אלף דולר לאספנית שווייצרית דרך ישראל אליהו - הסוכנות לייצוג אמנים

העבודה "מגבות" היא חלק מסדרת ציורים שצייר האמן יונתן גולד, יליד 1972, בשנים 2012־2016. חלק מהציורים הוצגו בתערוכות בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב ובמשכן לאמנות עין חרוד. גולד מצייר בצבעים שהוא מכין בעצמו באמצעות דבק, שעווה ופיגמנטים, בטכניקה ששימשה את המצרים הקדמונים לציורי קיר והייתה נפוצה בישראל בשנות ה־50 בקרב ציירי הקיבוצים.