"פסיקה שערורייתית"? עורכי דין מגיבים ל"פסק דין הבוגדת 2"

פסק הדין של ביה"ד הרבני הגדול, שהתפרסם היום, שלל מאישה את רוב הרכוש המשותף לה ולבעלה בשל בגידתה הממושכת בו • עו"ד רות דיין-וולפנר מאמינה שהסיכוי שבג"ץ יתערב נמוך • מנגד סבורה ד"ר עו"ד שרון פרילינג כי פסק הדין החדש דווקא מבהיר את הבעייתיות בהלכת העליון הראשונה שכונתה "פס"ד הבוגדת" • עו"ד איריס שינפלד: "פסק הדין מחזיר את דיני המשפחה עשורים אחורה"

גירושים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
גירושים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב

פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול שהתפרסם היום (א'), ובמסגרתו נשלל מאישה רוב הרכוש המשותף לה ולבעלה בשל בגידתה הממושכת בו, ואשר זכה כבר לכינוי "פסק דין הבוגדת 2", מעורר סערה בקרב מומחי דיני המשפחה (בדומה לסערה שעורר פסק הדין שזכה לכינוי "פסק דין הבוגדת" המקורי). ניתן להניח כי האישה שהפסידה את מרבית רכושה תגיש בקרוב עתירה לבג"ץ נגד הקביעות בפסק הדין, ובינתיים המומחים בתחום מתחבטים בשאלה האם פסק הדין מוצדק, והאם על בית המשפט העליון להתערב בו או לא.

סיכויי ההתערבות של בג"ץ - נמוכים

לדברי עו"ד רות דיין-וולפנר, המתמחה בדיני משפחה וירושה, מדובר בפסק דין "מאלף" של בית הדין הרבני הגדול, ש"רותם את חוק יחסי ממון ופסיקה אזרחית על-מנת להצדיק את הקדמת מועד הקרע בכמעט עשור, וכתוצאה מכך מונע מאשה שבגדה קבלת מלוא חלקה בזכויותיו של הבעל".

להערכת דיין-וולפנר, לאור עמדתו העקבית של בג"ץ בשנים האחרונות, נראה כי סיכויי ההתערבות בפסק הדין נמוכים מאוד. "בית הדין הרבני הגדול מגייס בפסק דינו פסיקה אזרחית דומה מאוד ומאמץ את דוקטרינת 'השיתופיות המוחלשת', לפיה בגידה מהווה ראיה לשיתופיות מוחלשת בין בני הזוג, וקובע כי אין בכך הענשת האישה אלא שיקוף מציאות חייהם של בני הזוג.

"בית הדין הרבני הגדול אף מתמודד בפסק הדין עם הטענה המתבקשת, לפיה גם בעל שבגד יוכל לבקש את הקדמת מועד הקרע ולטעון לשיתופיות מוחלשת כדי למנוע מאשתו זכויות, ומגייס לצורך כך את דוקטרינת ה'השתק', תוך שהוא קובע כי מי שפעל בחוסר תום-לב, יהיה מושתק מלטעון לשיתופיות מוחלשת. ניכר על פסק הדין כי הוא נכתב כדי להתמודד עם הבג"ץ שיגיע בעקבותיו. ואכן במקרים דומים, כשבית הדין הרבני הגדול מבסס פסיקותיו על פרשנות 'אזרחית', שעשויה להיות לגיטימית לחלוטין, נמנע בג"ץ מלהתערב".

"פסק הדין מבוסס למעשה על הדין הדתי"

מנגד, ד"ר עו"ד שרון פרילינג, מומחית לדיני משפחה וירושה, סבורה כי פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, הנשען בין היתר על פסק הדין הראשון של בית המשפט העליון שזכה לכינוי "פסק דין הבוגדת", מבהיר דווקא את הבעייתיות בהלכת העליון הראשונה שכונתה "פסק דין הבוגדת".

בפסיקה זו קבע בית המשפט העליון כי אין להתערב בקביעתו של בית הדין הרבני הגדול, ששלל מאישה מחצית משווי דירת המגורים שבה התגוררה יחד עם בעלה וילדיהם ב-20 השנה שקדמו לגירושים, גם אם נשקלה בקביעה זו בגידתה בבעלה.

בפסק הדין נחלקו שופטי בית המשפט העליון בשאלה: האם זכויותיה של האישה נשללו עקב בגידתה (הנטענת ולא מוכחת) - או שזה היה רק אחד השיקולים לשלילת זכאותה. בעוד שופט המיעוט יצחק עמית קבע כי בית הדין הרבני שלל את זכויותיה עקב הבגידה, כענישה מוסרית, ועל כן יש לבטל את פסק הדין; שופטי הרוב, אלכס שטיין ודוד מינץ, קבעו כי היה זה רק אחד השיקולים לשלילת הרכוש, בהם בין היתר העובדה שהקרקע שעליה נבנה הבית הייתה בבעלות הבעל לפני הנישואים, ולכן אין להתערב בשיקול-הדעת של בית הדין הרבני הגדול.

פסק הדין עורר סערה ציבורית, ולאחרונה קיבל בית המשפט העליון את בקשת האישה לקיים דיון נוסף בהכרעה זו, אך בינתיים ניתנה הכרעתו החדשה של הרבני, ששללה רכוש מאישה עקב בגידה בבעלה במשך כעשור. 

לדברי עו"ד פרילינג, "פסק הדין החדש של הרבני הגדול מבהיר את ההשלכות החמורות של הכרעת בית המשפט העליון, אשר לא קבע בצורה נחרצת ובהירה כי ההלכה ששררה מזה עשרות שנים - לפיה קיים נתק חד וברור בין סוגיית האשם בפירוק הנישואים לבין חלוקת הזכויות הרכושיות - שרירה וקיימת. בתי הדין מנסים 'לנגוס' בדרכים שונות בעיקרון ההפרדה בין ההתנהגות המינית לחלוקת הרכוש, וזאת מפאת השוני המהותי הקיים בתפיסת הדין הדתי, לעומת הדין האזרחי, בסוגיית הבגידה והשלכותיה".

עוד לדבריה, "הגם שפסק הדין החדש שניתן מנומק בנימוקים 'אזרחיים' ולכאורה נתמך בדין האזרחי, הרוח המנחה אותו מבוססת כל כולה על תפיסות הדין הדתי. עוד מאופיין פסק הדין בהתפתחות מדאיגה, בכך שלא עסק (כמו ב'פסק דין הבוגדת' הראשון) בשאלת השיתוף בנכס חיצוני במהותו, אלא שלל שיתוף בזכויות אשר בהגדרתן החוקית הברורה הן זכויות משותפות".

לגישתה, בית המשפט העליון חייב להתערב בפסיקה החדשה. "ככל שלא ייסגר הפתח שהותר על-ידי בית המשפט העליון, דרכו ממהרים בתי הדין הרבניים לבסס את משנתם (שמקורה בדין הדתי) - הרי שאנו צפויים לעמוד בפני מציאות חמורה של פגיעה בזכויות נשים ופער חסר תקדים בין הכרעות שיתקבלו בבית המשפט, לעומת הכרעות שיתקבלו בבתי הדין. הדבר יגרור לא רק חוסר צדק פרטני, אלא גם חוסר אמון מהותי במערכת המשפט. 'פסק דין הבוגדת' נקבע לדיון נוסף, וטרם נאמרה בו המילה האחרונה. דומה כי השלכותיו, הניכרות כבר היום, צריכות להדהד היטב בפני הרכב השופטים שידון בו".

עו"ד רונן דליהו, יו"ר הפורום הארצי לדיני משפחה בלשכת עורכי הדין, מוסיף כי "מחד, כל עוד שבידי בית הדין הרבני מצויה הסמכות לדון בחלוקת נכסים בין בני זוג, הרי שיש לתת לו האפשרות להפעיל את שיקול-דעתו במסגרת החוק, ולא ניתן למנוע זאת ממנו. מאידך, חקיקת סעיף 8 לחוק יחסי ממון לא נועדה על-מנת לאפשר הטלת עונש במקרה של בגידה בדרך של נטילת רכוש מן הצד האחד לטובת האחר, אלא במטרה אחת ויחידה - עריכת איזונים במשאבים במקרים של חוסר צדק". לדבריו, "בעבר היה נעסיון דומה של בית הדין הרבני לפסוק באופן דומה, אשר נדחה על-ידי בג"ץ".

תחום המשפחה חוזר עשורים אחורה

עו"ד איריס שינפלד, ממשרד עורכי הדין שינפלד המתמחה בדיני המשפחה, תקיפה יותר בהתייחסותה וסבורה כי מדובר בפסיקה שערורייתית. "פסיקה זו היא המשך ישיר של פסק הדין השערורייתי 'פסק דין הבוגדת', שסתר הלכות קודמות של בית המשפט העליון בישראל ולמעשה מחזיר את תחום דיני המשפחה עשורים אחורה. זוהי משמעות מערכת המשפט הישראלית כיום, המערבבת בין דיני ההלכה, שבהם ממילא דין בגידת גבר ודין בגידת אישה אינם זהים, ובין הדין האזרחי האמון על חלוקת הרכוש, ובכך המטוטלת נוטה לכיוון ההלכה".

לדברי עו"ד דלית יניב-מסר, מומחית לדיני משפחה, "שוב אנו עדים לפסיקה לא שוויונית של בית הדין הרבני, אשר פירש את חוק יחסי ממון באופן שיאפשר להם להעניש אישה שבגדה בבעלה. למרות שבפסק הדין מבקשים הדיינים להדגיש כי השיתופיות המוחלשת שנקבעה על-ידם אינה באה להעניש את האישה על מעשה הבגידה, הרי שבמבחן התוצאה, הפסיקה פגעה בחלקה של האישה ברכוש המשותף שנצבר משנת 2002.

"נדמה כי הדיינים ביקשו לתת לגיטימציה לפסיקה אבסורדית זו, שעה שלא פסקו על-פי הדין העברי, אלא עשו שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, הקובע כי בהתקיים נסיבות מיוחדות ניתן לחלק את הרכוש המשותף שלא בחלקים שווים.

"נסכים כי במציאות של ימינו, בה מסדרונות בתי הדין הרבניים (ואף של בתי המשפט האזרחיים) מלאים בזוגות שמתגרשים על רקע בגידה, מדובר בפסיקה מטרידה ומדאיגה, המהווה חלק מפסיקות דומות שניתנו בבתי הדין הרבניים ופגעו בקניינה של אישה שבגדה בבעלה ("בג"ץ הבוגדת", למשל, העומד בפני דיון נוסף). פסיקות אלה מדגישות את האבסורד הטמון במרוץ הסמכויות, תופעה שאין לך אח ורע בעולם כולו, שבה לשתי ערכאות משפטיות סמכות לדון באותם עניינים.

"פסק הדין שוב מוכיח כי יש להגביל את סמכותם של בתי הדין הרבניים לנישואים וגירושים בלבד, ולהשאיר לבתי הדין האזרחיים לדון בכל העניינים הכרוכים לגירושים: ענייני מזונות, סוגיית משמורת הילדים וחלוקות הרכוש. הגיעה העת שהמחוקק יאמר את דברו ויצמצם באופן מהותי את סמכויותיו של בית הדין הרבני. מצב שבו בישראל בשלהי שנת 2019 ניתן עדיין להעניש על בגידה בבן זוג, באמצעות פגיעה בקניינו של הבוגד (גם אם מנסים להתכחש לכך), הוא בפירוש בלתי מתקבל על הדעת, ואסור לתת לו להימשך".