עלות של הייטקיסטים ותמורה של פקידים

ביחס לאליהו ולאלוביץ' הציבור הישראלי הוא בעל שליטה מקופח במיוחד, אבל גם בכל השוואה אחרת לעולם העסקי, קשה להצדיק שיעור נמוך כל-כך של תשואה על ההשקעה • פרשנות

150 מיליון שקל בשנה - זה סכום הדיבידנדים שהמדינה מקבלת בשנים האחרונות, בממוצע ללא סכומים חד-פעמיים, מהחברות הממשלתיות שבבעלותה. מדובר בסכום זניח הן ביחס למחזור של החברות (כ-70 מיליארד שקל) והן ביחס לרווח המצרפי של החברות האלה, שעמד בשנים האחרונות על 2-4 מיליארד שקל לשנה. שלמה אליהו משך השנה ממגדל 350 מיליון שקל, שאול אלוביץ' משך מבזק בתוך חמש שנים סכום גבוה כמעט פי 10. ביחס לאליהו ולאלוביץ' הציבור הישראלי הוא בעל שליטה מקופח במיוחד, אבל גם בכל השוואה אחרת לעולם העסקי, קשה להצדיק שיעור נמוך כל-כך של תשואה על ההשקעה.

הדיבידנדים הם רק קצה הסיפור כאן. זה מתחיל בחוסר יעילותן של החברות הממשלתיות, שרק מיעוט קטן מהן פועלות בתנאי תחרות אמיתיים. מרבית החברות האלה נהנות משוק מובטח מתקצוב ממשלתי מלא או מתעריף נוח ומגב ממשלתי שמבטיח להן דירוג אשראי גבוה בהרבה מזה שהיו מקבלות על סמך פרמטרים עסקיים. 53 אלף איש עובדים בחברות הממשלתיות, כמעט כולם מאוגדים. הם נהנים מקביעות ומשכר ברמה של חברת הייטק ונותנים בתמורה תפוקה של פקידי ממשלה.

את המציאות הזו החל לשנות אורי יוגב, במינוי דירקטורים על בסיס רקע עסקי וכישורים (ולא קשרים) וממשיך בכך מחליפו ינקי קוינט. בניגוד ליוגב, שהזמין לעצמו עימות חזיתי עם השרים הממנים את הדירקטורים, קוינט פותח חזית מול הנהלות החברות, שייאלצו מעתה להזיע יותר.

עם זאת, המחויבות לעמידה ביעדים הפיננסיים עשויה דווקא לעזור לחברות להתמודד עם לחצים מצד שרים ופוליטיקאים, שמבקשים לנצל אותן למטרות שאין מאחוריהן הגיון עסקי וכן רגולטורים ש"מענישים" חברות סוררות באופן שמסכן את יציבותן הפיננסית. לציבור יש אינטרס גדול בהצלחת המהלך הזה - לא כדי שאפשר יהיה לחלוב מהחברות דיבידנדים כמו אלוביץ', אלא כאמצעי לשיפור השירות לאזרח וטיוב הביצוע של פרויקטים חיוניים.