4 הערות על תשע"ט בספורט הישראלי

איך מושכים את בעלי ההון לחזור ולהשקיע בספורט הישראלי • מה צריך לעשות כדי שתקציב הספורט הממשלתי לא ייפגע מהגירעון • והאם השינוי ביחס לספורטאיות בדרך? • טל וולק מסכם שנה, עם תקוות לעתיד

לינוי אשרם / צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב
לינוי אשרם / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב

את הניתוח של תשע"ט בספורט הישראלי אפשר לקחת כמעט לכל מקום שרוצים. אם נלך לטוב ורע, זה יהיה קל. אלו יהיו הכישלונות של הכדורגל הישראלי והנבחרת הלאומית, אל מול ההצלחות דווקא בענפים הפחות פופולריים - מהזכייה של נבחרת העתודה של ישראל בכדורסל באליפות אירופה, המדליות של לינוי אשרם וההצלחות הקבועות של שגיא מוקי וחבורת הג'ודו.

אבל אם נחפש מקומות עמוקים יותר שמשליכים על ההצלחות והכישלונות האלו, הרי שהשנה שמסתיימת יכולה להסתמן כנקודת מפתח לשינוי אפשרי. שינוי שיאפשר להסיט את התקציב מהכדורגל ולהניח אותו במקומות שבהם נמצאים מוקי, אשרם, האתלטית לנה צ'מטאי והכדורסלן דני אבדיה.

בסיכום השנה צריך גם לשאול מדוע בעלי הון בורחים מהספורט הישראלי ומדוע נשים הגיעו עד בג"ץ רק כדי שיאפשרו להן לפחות לעלות ולשחק על אותו מגרש שבנתה העירייה אבל מוקצה רק לגברים. אבל בעיקר צריך לשאול האם משרד הספורט, שקיבל השנה את תקציב הספורט מידי הטוטו, באמת מסוגל לעמוד בכאב הראש הזה.

ארבע נקודות שחייבים להתייחס אליהן לקראת השנה החדשה.

1. לאן בורחים בעלי ההון?

גם בשנה האחרונה בעלי הון המשיכו להפנות גב לספורט הישראלי. תשע"ט מסתיימת עם ההודעה של בעלי איתורן איזי שרצקי שנמאס לו ושהוא עוזב את מועדון הכדורגל עירוני קריית שמונה אותו הוא מחזיק כבר כמעט 20 שנה.

זה לא רק הוא. אלונה ברקת נשארת בינתיים בהפועל באר שבע, אבל מי יודע לכמה זמן, אחרי שכבר הייתה עם רגל וחצי בפוליטיקה. אורי אלון שעושה עסקים גדולים עם מיזם הנדל"ן קומפאס, עזב את הפועל ירושלים בכדורסל אף שהבטיח ש"הגעתי לשנים ארוכות".

בכיוון הרוכשים נדמה שהפראיירים הולכים ואוזלים. למעט עמוס לוזון שנכנס להפועל ראשון לציון השנה, אין תנועה משמעותית של רוכשים לכיוון בעלות על קבוצת ספורט בישראל. הפועל תל אביב משוועת לרוכש, אך אחרי הסאגה המהדהדת של אמיר כבירי, נראה שרק נס יביא בעלים שייכנס וישקיע.

וזה קורה אף שברוב המקרים הקבוצות מוצעות במחיר אפס - רק לבוא ולקחת.

למה זה משנה בכלל? כי מועדוני כדורגל וכדורסל לא יוכלו לעשות קפיצת מדרגה ללא משקיעים. אירופה הולכת ומתרחקת בצעדי ענק. בכדורגל זו כבר השנה השנייה ברציפות ללא נציגות ישראליות בשלב הבתים של אירופה, ובכדורסל אפילו אוהדי מכבי תל אביב צריכים היסטוריון שיזכיר להם מתי קרה במועדון משהו גדול.

זה משנה בעיקר כי המודל של הישענות קבוצות ספורט על עיריות חייב להיפסק. למעט כ-15 קבוצות בישראל, כל היתר נשענות באופן כמעט מוחלט על כספי העיריות. לא ברור איך ומתי הצליחו ראשי הערים להקים לעצמם מנגנון שבו הם מחזיקים בסמכות לקחת מיליוני שקלים לטובת תשלומי שכר לכדורגלנים או לכדורסלנים.

מה אפשר לעשות כדי למשוך בעלי הון לספורט המקצועני? למצוא דרך להפוך את העסקים הללו ליותר כלכליים. במינהלת הליגה בכדורגל מדברים על נתינת הקלות למשקיעים, מתוך טיעון שמדובר בפעילות קהילתית שנוגעת ישירות למאות ולעתים לאלפי ילדים באמצעות הקמת קבוצות נוער וילדים. בינתיים זה בגדר רעיון בלבד.

2. הכוח במשרד הספורט

השנה שחלפה היא הראשונה שבה נכנסה לתוקף הרפורמה הגדולה בספורט הישראלי. במסגרת הרפורמה נותקו כספי ההימורים של הטוטו מתקציב הספורט הישראלי, והמדינה קבעה תקציב ספורט קבוע בידי משרד הספורט.

צריך כמובן לזכור כי עדיין לא חלפה שנה מאז יצאה לדרך הרפורמה, וגם אם יש כרגע חיכוכים וחריקות הרי שאפשר לקוות שהזמן יעשה את שלו. אבל שתי בעיות כבר ניכרות: הראשונה היא העובדה שהמנגנון הזה, כבר במבחן הראשון שלו, נתן פתרון קל מדי ולא מקצועי שמאותת לבאות. כדי להימנע מתקלות בהעברות הכספים, ובשל העובדה שהמנגנון לא היה מוכן בזמן, מיהרו במשרד הספורט להעביר 75% מכלל ההקצבות השנתיות כבר בתחילת השנה לקבוצות ולאגודות. באופן הזה הם קנו שקט.

ברור שהמורכבות של המנגנון החדש בהעברת הכספים עוד לפנינו. מי שראה את קובץ "הוראות שר האוצר לעניין הגשת בקשות לתמיכה בגופי ספורט" מאפריל השנה, נתקל בנוהל מורכב מאין כמוהו, שכדי לעמוד בו יצטרכו הגופים הנתמכים להעביר את מרכז הפעילות שלהם ממגרש הספורט אל תחום החשבונאות.

"אם מישהו חושב שבקבוצות יצליחו להתנהל עם ערימות הנהלים האלו כדי לקבל את הכסף, לעתים אלפי שקלים בודדים בסך הכול - שיהיה לו בהצלחה", אומר גורם בכיר ספורט הישראלי. החשש הגדול הוא שאצל הרוב המכריע של הקבוצות קבלת כספים שוטפים תהיה בגדר חציית ים סוף, רק ללא החצייה בסוף.

הבעיה השנייה עם תקציב הספורט שנותק מכספי ההימורים, היא שייתכן כי בקרוב מאוד אנחנו עתידים לראות את התקציב הזה דווקא יורד. מספיקה החלטה אחת לקיצוץ רוחבי בתקציב המדינה, מה שלא מופרך לאור הגירעון התקציבי, וגם תקציב הספורט שגם כך עלוב וזעום במונחים לאומיים - ייחתך גם הוא.

גורמים במשרד הספורט טוענים כי המשרד מחזיק ביד הבטחה "שגם במקרה שיהיה קיצוץ רוחבי - הוא לא יחול על תקציב הספורט". הם מסרבים להראות דף או נייר כלשהו שהעניין הזה נחתם בו. אך בכל מקרה, למי ניתנה ההבטחה? לשרת הספורט מירי רגב, שכבר סיימה מעשית את תפקידה במשרד הספורט לפני חודשים ארוכים.

3. לא רק כדורגל

השנה האחרונה מראה שאולי הגיע הזמן לבחון לעומק את מנגנון ההקצבות לספורטאים בישראל. נכון להיום, כ-30% מכספי ההקצבות שמחלקת המדינה הולכים לענף אחד - הכדורגל. אם מוסיפים לזה את ההשקעות הכבדות ביותר שנעשו כאן בתשתיות, שהן אצטדיוני כדורגל, אפשר להגיד בהערכה גסה שהמדינה לאורך שנים משקיעה בערך מחצית מכספי התמיכה שלה בספורט בענף הכדורגל. עכשיו, לאורך שנים, מהו "ההחזר" של הענף הזה על המגרש? כלומר ההצלחות, איפה הן?

אבל דווקא השנה הזאת הראתה שיש ענפים שמסתדרים טוב עם מה שיש, גם אם זה לא המון. נבחרת העתודה עד גיל 21 היא אלופת אירופה בכדורסל בפעם השנייה ברציפות; לינוי אשרם היא בין שלוש המתעמלות האמנותיות הטובות בעולם; נבחרת ההתעמלות האמנותית נמצאת בטופ; שגיא מוקי, פיטר פלצ'יק והחברים מהג'ודו הם השפיץ של הענף בעולם; יש לנו את לנה צ’מטאי, אתלטית ברמה העולמית הגבוהה; וגם בנבחרת הכדורמים נשים קורה משהו טוב. לטוקיו 2020 תוציא ישראל משלחת של 80 ספורטאים, המשלחת הגדולה אי פעם, ולא יהיה שם אף כדורגלן.

עכשיו השאלה היא האם אנחנו רוצים להמשיך לזרוק כסף לפח, או להתחיל לייצר מנגנון עם היגיון ספורטיבי שלא נשען על הפופולריות של הענף וכמות הפעילים בו. מנגנון שיתחיל לבנות את עצמו לכיוון ענפים שמוכיחים שהכסף מניב בהם משהו ולענפים שהיסטורית הצלחנו בהם ושהם הולכים ונמוגים בגלל השמיכה הקצרה - סיף, טניס, שיט.

המנגנון הזה לא יכול להיות בנוי רק על הקצבות שוטפות לפעילות. השינוי חייב להיעשות דרך סגירת הפער בתשתיות ובמתקנים. כלומר, אם במדינת ישראל יש ספורטאי הישג בענפי ההתעמלות והג'ודו, מן הראוי שייבנו תשתיות שתומכות בענפים הללו. שאימון התעמלות בעיר בינונית או גדולה בארץ לא יתקיים באולם כדורסל או כדוריד שמחולק לשלושה חלקים כדי להכיל עשרות מתאמנים בו-זמנית. איך תצליח המדינה לקדם אתלטים או למנוע מהם פרישה אם יש בארץ שניים וחצי מסלולי ריצה נורמליים? כמה בריכות שחייה לשחיינים חסרות היום בארץ? וכמה מגרשי טניס?

מהכדורגל, כבר הבנו מזמן, לא תבוא הבשורה.

4. המרוץ של נשים לשוויון

נכון להיום עומד היחס בין ספורטאיות לספורטאים תחרותיים בישראל על 1:5. ספורטאית אחת תחרותית שעוסקת בספורט על כל חמישה ספורטאים גברים. אלו נתונים של מדינת עולם שלישי.

במדינת עולם שלישי קבוצות כדורגל נשים מתאמנות בצד במתקנים רקובים, ללא גישה למתקנים החדישים והגדולים שניתנים רק לגברים. במדינת עולם שלישי העיריות והמדינה עצמה מתקצבות את קבוצות הגברים במאות אחוזים יותר, באמצעות מבחני תמיכה מתוחכמים שנועדו לכסות עליהן במצב של בעיה משפטית.

חוסר השוויון הזה מקרין לכל הרמות - שיעור הנשים שמגיעות לצפות בספורט הוא נמוך; שיעור הנשים בגילאים המאוחרים שנשארות בספורט תחרותי הוא נמוך עוד יותר; שיעור הנשים שמאמנות קבוצות בכירות הוא אפסי; שיעור הנשים שמנהלות או שהן בעלות של קבוצות ספורט הוא אפסי - אלונה ברקת וזהו.

למרות זאת נראה שמשהו התרחש השנה. תשע"ט היא השנה שבה הנשים עשו את המהלך הגדול ביותר שלהן בתחום הספורט, וזה לא קשור להישגים כאלו ואחרים על המגרש. המאבק לשוויון של נשים לתקצוב בספורט נראה בהתחלה כמו מלחמה אבודה, אבל בחסות הבג"צים שמגיעים מכיוון כדורגל הנשים נראה שאולי ניתן יהיה לשנות סדרי עולם.