למה יש סערה דווקא סביב עין חיניה, שבתוך הקו הירוק?

בשבועות האחרונים עולה לכותרות מעיין תמים בדרום ירושלים שסביבו מריבה: עין אל חיניה, שמימיו הצלולים נשפכים אל אחת מבריכות האיגום הגדולות בהרי יהודה. המעיין נמצא מעל אפיקו של עמק רפאים, לא רחוק מגן החיות התנכ"י ומקניון מלחה ובסמוך לעין יעל.

סביב מקום הנביעה ישנם שרידים ארכיאולוגיים רבים מתקופת בית המקדש הראשון והשני ומהתקופה הרומית והביזנטית, הכוללים מערכות מים קדומות ואתרים פולחניים. לא רחוק מהבריכה נמצאים שרידיה של כנסיית פיליפוס, המנציחה אירוע חשוב לכנסייה האתיופית - הטבלתו לנצרות של הסריס האתיופי, הנחשב למייסד הכנסייה החבשית. עד היום נערכים כאן מדי שנה טקסים צבעוניים להנצחת האירוע.

המעיין, בשיפוליו הצפוניים של רכס גילֹה, שימש את תושבי הכפר וואלג'ה שהוקם בשנות ה-50 לאחר שהועתק ממקומו המקורי. הכפר הראשון היה במרומי רכס לבן (במקומם של המושבים אורה ועמינדב כיום). ב"מבצע ההר" (אוקטובר 1948), לאחר שתושבי הכפר שיתפו פעולה עם צבא מצרים ובעקבות קרב קשה, נכבש הכפר ותושביו ברחו.

בהתאם להסכמי שביתת הנשק בסוף מלחמת העצמאות, התיישבו תושבי וואלג'ה מדרום לנחל רפאים, מעל עין אל חיניה, באדמות שהיו בבעלותם. לאחר מלחמת ששת הימים, כשנקבע לירושלים גבול מוניציפלי חדש, סופחו חלק מאדמות הכפר לירושלים. התושבים לעומת זאת לא קיבלו תושבות קבע. לפני כמה שנים הוקמה גדר ההפרדה, שמונעת כעת פיזית מתושבי הכפר להגיע אל השטחים שעיבדו בתחומי ישראל ומעדריהם לשתות מים במקום.

 שרידים ארכיאולוגיים. גם נוצריים־ביזנטיים וגם יהודיים, מבית המקדש הראשון והשני/ צילום: יותם יעקובסון

ועל מה ולמה סוערות הרוחות כעת? לפני כשנתיים הסתיים באתר שיפוץ ממושך מטעם עיריית ירושלים, רשות שמורות הטבע והגנים, קק"ל וגופים נוספים, שנאמד בכ-14 מיליון שקל. ארבע שנים של עבודות ארכיאולוגיה, שימור ופיתוח. כך הפך המעיין, המרוחק כ-100 מטרים בלבד מהקו הירוק, להיות חלק מפארק ירושלים. זמן קצר אחר כך הוצב מחסום של משמר הגבול.

האתר עדיין אינו פתוח לציבור, אבל בחול המועד סוכות נפתח באופן זמני לשלושה ימים בלבד, באישור מיוחד ובהשתדלות של רשות הטבע והגנים, עיריית ירושלים, המשרד לירושלים ומורשת, הרשות לפיתוח ירושלים ואחרים. בסוף השבוע האחרון שוב התאפשרה גישה זמנית, הפעם במסגרת פסטיבל "בתים מבפנים" בירושלים, שכלל סיורים גם בעין אל חיניה. את הסיורים הובילו אדריכלית הנוף איריס טל-גולדברג האחראית לתכנון הנוף באתר, זאב הכהן מתכנן מחוז ירושלים ברשות הטבע והגנים והארכיאולוג ד"ר יובל ברוך.

כבר לאחר הקמת גדר ההפרדה התחילה מחאה נגד מצב העניינים שבו אנשי הכפר אינם יכולים להיכנס לשטח המעיין. ארגונים שונים לזכויות אדם טענו נגד הפקעת שטחים חקלאיים ומקור מים לטובת אתר פיקניקים לרווחת תושבי ירושלים, שהגישה אליו תהיה מנועה לפלסטינים. הכללת המעיין במסגרת הסיורים בפסטיבל היא בעיניהם הנצחה של עוול.

אל מול זאת טענו אחרים כי תושבי וואלג'ה פעלו נגד ישראל שאך קמה, והפסידו במלחמה. אומנם בין 1948 ל-1967 התאפשר להם לחצות את הקו הירוק ללא הפרעה, לעבד אדמות באגן נחל רפאים ולהשתמש במימי המעיין, אך בפועל הם היו מסיגי גבול. הצעקה קמה מרגע שהחלה האכיפה המוניציפלית שהנציחה את קווי הגבול וההפרדה, אלא שבינה לבין נישול ממשי אין דבר.

בשנתיים האחרונות הפכו מעיינות - בעיקר אלה שבשטחים - לארץ מריבה. לא מעט פיגועים ואירועים ביטחוניים התרחשו סביב מקורות המים בשטחים. הטרי והזכור ביותר הוא הפיגוע שבו נרצחה רנה שנרב ז"ל ונפצעו אביה ואחיה ביולי 2019 במעיין דני, שבעצמו נקרא על-שם דני גונן ז"ל שנרצח במקום בפיגוע ביוני 2015. זכור גם הרצח של אורי אנסבכר ז"ל בעין יעל הסמוך לעין חניה בפברואר 2019, ואירוע נוסף במעיין אברהם ליד חברון.

עם זאת, לא בטוח שנכון לכלול את עין חיניה בכלל זה, שכן עם כל הצער והכאב - בניגוד למעיינות שנמצאים בשטחים, עין חיניה נמצא בתוך שטח ישראל ובגבולות הקו הירוק, ובניגוד למעיינות בשטחים, לא שימש את תושבי הכפר באופן מסורתי מימים ימימה. עוד נטען, כי ממש כשם שתושבי וואלג'ה לא יכולים כיום להשתמש במימי עין אל חיניה הסמוך לכפרם, כך נמנע מיהודים לפקוד מעיינות ואתרים בשטחי הרשות הפלסטינית, כגון בריכות שלמה, עין ערוב, עין ארטס ועוד.

הסיפור העגום והמורכב הזה הוא דוגמה נוספת למצב מתמשך, כשבשם האהבה למולדת כל הצדדים פוצעים עוד ועוד את אדמתה: מחלקים, מבתרים, מפרידים ומונעים. לו רק ניתן היה לטייל בשטחי הארץ כולה בצורה חופשית, שוויונית, מעריכה ומכבדת הן את האדמה והן את כל מי שחי עליה.