הטעויות של מנדלבליט והאינטרס הציבורי

החלטת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, היא הזדמנות לערוך סיכום ביניים ביחס לאופן שבו ניהל היועמ"ש את תהליך קבלת ההחלטות בתיקי נתניהו, וגם לשאול כמה שאלות נוקבות על המשקל שניתן לאינטרס הציבורי בתהליך זה. על אף שקשה היה שלא לחוש אהדה למנדלבליט, כאשר ניצב חמור סבר מול המצלמות והודיע בלב כבד על החלטתו, נראה שעם כל כוונותיו הטובות הוא שגה בשני עניינים מהותיים.

ראשית, החלטתו הסופית של מנדלבליט להעמיד לדין את רה"מ ניתנה שלוש שנים וחצי לאחר פתיחת חקירה גלויה של המשטרה בתיקי 1000 (תיק המתנות) ו-2000 (תיק נתניהו-מוזס). על אף שהמשטרה המליצה על העמדתו לדין של נתניהו כבר בפברואר 2018, החליט מנדלבליט לעכב את החלטתו בעניין הגשת כתב אישום עד לאחר גיבוש המלצות המשטרה בתיק החקירה השלישי נגד ראש הממשלה - תיק 4000 (תיק בזק-וואלה). בדיעבד, ניתן לומר שזו הייתה החלטה שגויה.

פרק זמן סביר

לו היה מנדלבליט מפצל את ההכרעה בתיקי נתניהו כפי שנכון היה לעשות, ניתן היה לגבש את ההחלטה הסופית בעניין הגשת כתב אישום בתיקי 1000 ו-2000, כבר לפני כשנה ועוד לפני שתי מערכות הבחירות, שהתקיימו באפריל ובספטמבר השנה. מבחינה זו, ההחלטה על איחוד הדיון בכל תיקי נתניהו פגעה בזכותו של הציבור לדעת בתוך פרק זמן סביר, אם יש ממש בחקירות הפליליות נגד ראש ממשלה מכהן. החלטה זו גם תרמה לפלונטר הפוליטי שבו אנו מצויים.

מצב שבו במשך תקופה ארוכה מרחפת עננה של חשדות פלילים מעל ראשו של נבחר הציבור הבכיר ביותר בישראל, ללא הכרעה סופית של היועמ"ש אם החשדות מצדיקים הגשת כתב אישום, הוא מצב בלתי ראוי. ככל שמדובר בדמות פוליטית בכירה יותר, כך האינטרס הציבורי מחייב שחקירות פליליות יגיעו לידי מיצוי, הקדם האפשרי, כולל החלטה סופית על העמדה לדין. 

שוחד ולא רק מרמה

טעות נוספת של מנדלבליט נוגעת לתיק 2000. בניגוד לעמדתם של רוב בכירי הפרקליטות, החליט היועמ"ש שלא להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירה של בקשת שוחד ממו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, אלא רק בעבירה של מרמה והפרת אמונים. העובדות המתוארות בכתב האישום מציבות סימני שאלה כבדים על החלטה זו, ומעוררות תהייה עד כמה התחשב מנדלבליט באינטרס הציבורי גם בעניין זה, כאשר החליט למחוק את סעיף השוחד מהאישומים נגד רה"מ בתיק 2000.

כדי להחליט על העמדתו לדין של אדם, צריכים גורמי התביעה, והיועמ"ש בראשם, להעריך כי הסיכוי הלכאורי להרשעה בתיק עולה על הסיכוי הלכאורי לזיכוי, ולו באורח קל בלבד. ככל שההטיה של המאזניים לכיוון הרשעה היא קלה יותר, כך שיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי הופכים להיות כבדים יותר.

כתב האישום נגד נתניהו בתיק 2000 מתאר מערכת יחסים מושחתת של ראש ממשלה מכהן עם מו"ל "ידיעות אחרונות". מוזס הציע לנתניהו שינוי ניכר באופן הסיקור שלו ושל בני משפחתו על מנת להבטיח את המשך כהונתו, ורה"מ ניהל איתו שתי שיחות מפורטות על קידומה של תוכנית זו. בין שיחה לשיחה, פנה נתניהו גם  לשרים זאב אלקין ויריב לוין כדי לבחון איתם שינויי חקיקה, שיגבילו את תפוצת החינמון "ישראל היום", המתחרה של "ידיעות אחרונות".

מראית העין העולה מן העובדות הללו היא של בקשה או התניה של שוחד. העובדה שמדובר בראש ממשלה מכהן, מטה את הכף עוד יותר לכיוון של ניהול הליך פלילי בבית משפט בעניין זה. זו הייתה גם עמדתם של רוב בכירי הפרקליטות. חבל שגם בעניין זה שכח מנדלבליט לתת משקל גדול יותר לאינטרס הציבורי.

פרופ' רימלט מלמדת משפט פלילי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה