זכויות אדם | פרשנות

לא כל עבודה מכבדת את בעליה: אסור להפריד רווחים מאנשים ומשיקולים מוסריים

הנחת העבודה הראשונה של כל בעל עסק היא: "מינימום הפסדים - מקסימום רווחים", אך השיקול הזה מוטעה. הוא משכיח את העובדה שבני אדם אינם חפצים • דעה

מחנה מעצר למהגרים בארה"ב / צילום: USA TODAY NETWORK, רויטרס
מחנה מעצר למהגרים בארה"ב / צילום: USA TODAY NETWORK, רויטרס

חשיפת המסמכים הממשלתיים בידי עיתונאי "פרופבליקה", שמהם עולה כי חברת הייעוץ מקינזי ייעצה לממשל האמריקאי לקצץ במזון ובטיפול הרפואי למהגרים בלתי חוקיים כדי להאיץ את גירושם, מלמדת שוב ביתר שאת מה אנשים מסוגלים לעשות כשהם מנתקים את עבודתם ומקור פרנסתם מסוגיות מוסריות שצצות מדי יום.

לפני שנחפור במניעים של חברת מקינזי ויועציה בפרשה, אולי כדאי להיזכר בסיפור מעניין שאירע לפני כמעט 60 שנה בישראל: פרשת "צינור הדם לאילת".

למי שלא היו פה באותם ימים, הנה הסיפור בקצרה: בשנת 1961, סגן נשיא הטכניון לנושאים אקדמיים פרופ' חיים חנני ופרופ' חיים פינקל, ששימש באותם ימים כממונה על בחינות הכניסה לטכניון, זימנו מאה מועמדים לקבלה למוסד למבחן כניסה. המבחן היה פשוט והוצגה בו שאלה אחת בלבד: "מה אתה צריך כדי לתכנן צינור להעברת דם מחיפה לאילת?".

לא עבר זמן רב והסטודנטים לעתיד החלו לחשב חישובים הנדסיים (קוטר הצינור הרצוי), גיאוגרפיים (האם הטופוגרפיה בין שתי הערים מאפשרת הזרמת דם), פיזיקליים וביולוגיים (האם הטמפרטורה וזרמי החשמל בקרקע יביאו להקרשת הדם בדרך, וכך לכישלון המשימה) ועוד שאלות חכמות מסוג זה. רק שאלה אחת לא נשאלה - זאת המוסרית. "לאיזה מטרה בכלל צריך להעביר כמויות עצומות כל כך של דם?", ואולי השאלה המטרידה יותר - "ממי נלקח הדם?".

פרופ' חנני הציג את ממצאי המבחן בפני פורום הפרופסורים של הטכניון. הזעזוע היה עמוק. זמן קצר לאחר מכן אושרה תוכניתו של חנני להכניס לראשונה לימודים הומאניים לטכניון. כל סטודנט חויב ללמוד קורס במדעי הרוח במקביל ללימודי מדעים מדויקים.

נזכרתי בסיפור הזה היום כששמעתי על עובדי מקינזי. "פרשת צינור הדם" מלמדת אותנו מה קורה כאשר בני אדם "שוכחים" את "האנושיות" שלהם והופכים לטכניים. אם נשלול את המחשבה שיועצי מקינזי הם אנשים "רעים", נאלץ לתת לעצמנו הסבר מעמיק יותר לתופעה הזו.

בכל אחד ואחד מאיתנו קיימים מנגנוני ניתוק רגשי שיכולים להביא גם את האנשים ההגונים ביותר להתנהג בצורה בלתי מוסרית בעליל. מנגנוני הדחקה והכחשה אלה מאפשרים לאדם למסך אלמנטים מחיי היומיום, שעצם ההכרה בהם יכולה למוטט את נפשו. ערבוב של מנגנונים אלה עם תחושות הניכור והזרות האנושיים, מאפשר לאדם לנתק את מעשיו מהשפעתם על אחרים. מטבע הדברים, אם משפחתו של אחד מיועצי מקינזי, הייתה בין העצורים במחנות ליד הגבולות, הוא לא היה מעלה על דעתו להפחית את כמויות המזון שלהם או את הטיפול הרפואי בהם רק כדי להגביר את קצב הגירוש מהמדינה. המשימה שמקינזי לקחה על עצמה היא תמרור אזהרה לאנושות: לא כל עבודה מכבדת את בעליה.

הנחת העבודה הראשונה של כל בעל עסק היא: "מינימום הפסדים - מקסימום רווחים". הנחה זו היא אבן הראשה לקפיטליזם-חסר-חמלה. שלם את המינימום האפשרי שאתה צריך, הפחת עלויות עד כמה שניתן ובתמורה תרוויח כמה שיותר. אלא שהשיקול הזה לבדו מוטעה. הוא משכיח את העובדה שבני אדם אינם חפצים. יש להם מחשבות, רגשות וזכויות אנושיות. חלקן נחקקו באמנות בינלאומיות.

ומילה טובה לסיום על הארגון שחשף את הפרשה. אין סמלי מכך שמי שהתעקשו להשיג את המסמכים הם עיתונאי פרופבליקה - ארגון עיתונאי ללא מטרות רווח שהפך ב-2001 לאתר התקשורת הראשון בעולם שקיבל פרס פוליצר על תחקיר עיתונאי. סמלי כי היה זה דווקא ארגון ללא מטרות רווח שחשף פשע מוסרי שנעשה בשל שיקולי רווח כספי בלבד.