דעה: אסור שהג'ונגל התחבורתי יהפוך לקרקס תקשורתי

היכולת של אתרי החדשות להקצות מקום לסיקור תאונות הדרכים די מוגבלת, ולפיכך הסטת השיח הציבורי בנושא רק ל"הפקרות של הרוכבים" מסתירה את התמונה הגדולה ופוגעת ביכולת לקיים דיון הכרחי בבעיית תאונות הדרכים בכללותה • דעה

גם בלי קסדה וגם שניים על קורקינט / צילום: שלומי יוסף
גם בלי קסדה וגם שניים על קורקינט / צילום: שלומי יוסף

לאחרונה יצא בית-החולים איכילוב, בשיתוף עיתון "גלובס", בקמפיין שבמסגרתו הוא מפרסם מדי יום את מספר הנפגעים שהובהלו לחדר המיון, בעקבות מעורבותם בתאונות של קורקינטים ואופניים חשמליים. מדובר על מהלך מבורך לכאורה, שמעלה למודעות את היקף הבעיה, אולם תשומת הלב הציבורית לנושא עלולה לפגוע בסיכוי להקטנת מספר ההרוגים והפצועים בתאונות דרכים בישראל.

בשנת 2018 נפצעו בתאונות דרכים לא פחות מ-24,987! איש, ומספר ההרוגים היו 364! שיעורם של הנספים שרכבו על אופניים או קורקינט חשמליים היה 6.3% בלבד. גם אם בוחנים את מספר הפצועים, מגלים כי חלקם במניין הכללי היה 11%. 

מנגד, בדיקה של מספר המופעים התקשורתיים בגוגל בנושא מעלה כי הוא מקבל חשיפה שגבוהה מאות מונים מחלקו היחסי בהתפלגות נסיבות תאונות הדרכים בישראל. הרגישות הציבורית והתקשורתית ל"סתם" תאונת דרכים שבה היה מעורב רכב מנועי רגיל, נמוכה מאוד. במקרה הטוב, הסיקור יקבל אזכור קטן בדף הבית של אתרי החדשות, ויצלול לארכיון כעבור זמן קצר. מנגד, תאונת דרכים עם אופניים או קורקינט חשמליים תקבל במה מכובדת ותדחק למטה כותרות "זניחות", שעוסקות למשל בהרוג נוסף באתרי הבנייה, או בעוד הולך-רגל בן 70 שנהרג במעבר חציה.

יצוין, כי גוף תקשורת בכיר בישראל, "גלובס", יצא בקמפיין מיוחד - שמטרתו טובה - שבו העיתון מפרסם-מעדכן מדי יום את מספר הרוכבים שהגיעו לחדר המיון של בית-החולים איכילוב. בעיתוי שנדמה כי אינו מקרי, החליטה משטרת ישראל להגדיל את האכיפה על כלים אלו, והשוטרים אף צוו לעדכן מדי יום את מפקדם בנוגע למספר פעולות האכיפה שנעשו. ל"חגיגה" הצטרפו גם ראשי ערים ופוליטיקאים - וכולם זועקים חמס, ומשיאים שלל עצות כיצד להתמודד עם הנושא.

הבעיה היא ששמיכת כוח-האדם המשטרתית קצרה מדי לטיפול בסוגיה, וכששוטר מונחה לאתר ולאכוף עבירות אלו, הוא מזניח את הטיפול בנהגים עבריינים. השוטר אינו יכול בו-זמנית לארוב לנהגים שמסמסים תוך כדי נהיגה, או שאינם נותנים זכות קדימה להולכי רגל, ובאותו זמן גם לכתוב דוחות לרוכבי קורקינטים. אבל אין כאן בסיס להשוואה בין הנתון "הסקסי" של 20 איש שנפצעו ופונו לאיכילוב ביום מסוים, לבין מספר פצועי תאונות הדרכים "הרגילות" שהגיעו לבתי-חולים אחרים.

במדינה כמו ישראל, היכולת של אתרי החדשות להקצות מקום לסיקור תאונות הדרכים די מוגבלת, ולפיכך, הסטת השיח הציבורי בנושא רק ל"הפקרות של הרוכבים" מסתירה את התמונה הגדולה, ופוגעת ביכולת לקיים דיון הכרחי בבעיית תאונות הדרכים בכללותה. כך יוצא, שהמוסד הרפואי משפץ את תדמיתו, המשטרה מצחצחת את נראותה, התקשורת מרוויחה טראפיק, ורק הציבור מפסיד.

ברור שההפקרות בכבישי תל-אביב - ובכל הארץ - חייבת להיפסק. הג'ונגל התחבורתי והציות הלקוי של הרוכבים לחוק, צריכים לקבל מענה תקיף ויד ברזל מצד המשטרה והרשויות המקומיות. אולם אף אם יחול שיפור משמעותי, ולאיכילוב יפונו רק חמישה פצועים ביום, לבית-חולים רמב"ם עדיין ימשיכו להגיע מאות מעורבים בתאונות דרכים שאירעו במערב הפרוע של כבישי הכפרים בצפון הארץ.

ומה יקרה אם בקרוב יחליט משרד התחבורה להתיר שימוש ברחפנים לצורכי תעבורה? האם בית-חולים אחר יצא בקמפיין שבו מונים את מספר פצועי התאונות האוויריות, ואילו נפגעי הקורקינטים יידחקו לשול הכותרות? העיסוק במכת תאונות הדרכים בישראל אינו יכול להיות מוטה משיקולים של טראפיק ונראות. 

הכותב הוא יועץ תקשורת שאינו מייצג לקוחות בעלי אינטרס בתחום