"אני מציירת את הדיוקנאות שלי כדי להבין מי אני ומה אני"

תחריר אלזבידי היא אחת האמניות היחידות בחברה הבדואית. "אני יודעת שזה יחלחל גם לשם", היא אומרת

 

אישי: בת 32, נשואה + 1, מתגוררת בערד

השכלה: תואר בתולדות האמנות ובתרבות ושפה ערבית מאוניברסיטת בן־גוריון

"הנושאים שמעסיקים אותי הם אימהות, החברה והמסורת הבדואית, המסורת מול האמנות, המורשת מול האמנות, איך שני הדברים יכולים להשתלב ביחד".

כשאלזבידי סיימה תיכון היא החליטה ללמוד אמנות כמקצוע. "נרשמתי לתואר בתולדות האמנות והיצירה באוניברסיטת בן גוריון וגם בחטיבה לתרבות ושפה ערבית. כשסיימתי את התואר השתתפתי בכל מיני תערוכות".

בתערוכת היחיד הראשונה שלה כתב פרופ' חיים מאור על אודותיה: "דיוקנה של תחריר אלזבידי מופיע בכל ציוריה. אלה דיוקנאות מעובדים ומסוגננים, המבוססים על תצלומים מקופסת התמונות המשפחתיות או ממאגר הדימויים שבפלאפון שלה. בעבודות הללו היא מפרקת את אישיותה, את התחנות בחייה ואת מרכיבי זהותה-מהותה כנערה, כלה, אישה בדואית נשואה, אם, אלמנה ואמנית בחברה שמרנית".

תחנות חייה כללו בין היתר נישואים לגבר ממרכז הארץ, שהרחיקו אותה ממשפחתה ומעולמה. חודש לאחר שילדה את בנה, התגלה גידול אצל בעלה.

במשך שמונה חודשים היא טיפלה בו עד למותו. כשהלך לעולמו, חזרה לכפר הולדתה ערערה, "למקום שהייתי שייכת ומחוברת אליו - המדבר בנגב", היא אומרת. בכפר חייתה בבית קטן ליד בית המשפחה כאלמנה ואם חד-הורית לתינוק.

"אני מציירת את הדיוקנאות שלי כדי להבין מי אני, מה אני עושה בעולם הזה, והאם אני תורמת לו באיזשהו אופן", היא מנסה להסביר. "דרך הציור אני יכולה להבין את עצמי טוב יותר ולהתמודד עם חוויות קשות שעברתי וההֵד שלהן מטריד אותי עד היום ומוציא אותי לפעמים מהמסגרת".

לפני כשנה נישאה מחדש, ועברה להתגורר עם בעלה בעיר ערד. בין יתר פעילויותיה הייתה עמיתה במרכז מנדל למנהיגות, והשתתפה במחזור הראשון של תוכנית לפיתוח מנהיגי תרבות בנגב.

"שם פיתחתי את הפרויקט שלי - הבית שלי הפך לגלריה. התחברתי לקבוצה של מארחים בערד, ואני מארחת קבוצות בבית, אנשים שמתרשמים מהאמנות. המטרה היא לפתוח גלריה לאמנים יהודים וערבים בדרום".

עד כמה זה חריג להיות אישה בדואית שהיא לא רק אמנית, אלא יזמית בתחום האמנות?

"אצלנו בחברה אין הרבה ציירות או אמניות. אני מכירה אחת. בחברה הבדואית לא מעודדים את הנושא. הרבה פעמים חשבתי לעזוב את הכול. ובאמת עזבתי את האמנות שלי, ובמשך שש שנים לא יצרתי או ציירתי. ויתרתי. אבל הדחף הפנימי גרם לי לחזור. היום גם המשפחה שלי הבינה שזה בדם שלי, ואי אפשר לשנות את זה. אבל להביא את התודעה של האמנות לתוך החברה הבדואית זה מאוד קשה".

תסבירי.

"במסגרת הפרויקט של ‘אמן בקהילה’ זכיתי במענק ממפעל הפיס דרך מתנ"ס חורה. הם קיבלו את הכסף והיו צריכים לממן את הפרויקט, שהוא תערוכת יחיד בתוך המתנ"ס. מה שקרה הוא שהם פשוט שמו את העבודות שלי באולם. בלי תאורה, אפילו לא ניקו ולא צבעו את הקירות. למרות שסוכם על קירות גבס, למשל, ושתהיה תערוכה הולמת. ביום הפתיחה באתי, והבנתי שלא היה פרסום לתערוכה.

"שם הרגשתי שהגופים של התרבות בחברה הבדואית לא באמת מעריכים אמנות. התחושה שלי היא שהם אולי רואים באמן פוטנציאל להביא על גבו מענקים וכספים. זה קצת מעליב וזעמתי עליהם. לאחר מכן הצגתי באולם לאמנות עכשווית בערד, וזה היה כבר שונה לגמרי. כיבדו את האמנות ואת האמן".

איך הדור הצעיר בחברה הבדואית מתייחס לאמנות?

"לדור החדש יש יותר עניין באמנות. הם כן יוצאים ומבקרים בגלריות. אבל זה לא באמת טרנד. אני חושבת שזה יתפתח לאט-לאט. בגלל זה פתחתי את הגלריה בבית שלי. זה ייקח זמן, אבל אם אני אעמוד על שלי ואראה שזה באמת עובד - כי יש עניין וערך לזה - אני יודעת שזה יחלחל גם לחברה הבדואית".

צרו איתנו קשר *5988