"לא עוסקים בפוליטיקה או בהפלת ממשלות": בכיר בפרקליטות מגיב לסערות האחרונות

בית

בשעות הבוקר המוקדמות רחובות העיר ירושלים קפואים, אבל בדירתם של ערין וקמיל עטילה - הממוקמת ברחוב פסטורלי על הגבול בין שכונת רחביה לשכונת בקעה - חמים ונעים. בעל הבית הדליק מראש את קמין הנפט (חם לו מדי, אבל הוא אינו מתלונן), וסידר על השולחן בסלון מגש עשיר של פירות לצד עוגת שמרים טרייה. "קפה הפוך או קפה עם הל על הגז?", הוא שואל, ואני בוחרת גם-וגם.

כשאנחנו מתמקמים בסלון, הניידים שלנו מתחילים לזמזם, ומגלים לנו שבדיוק ברגע הזה נבחרה ממלאת-מקום לפרקליט המדינה היוצא - מי שאמורה הייתה להיות הבוסית של קמיל בתקופה הקרובה; אך המינוי מוקפא במהירות על-ידי בג"ץ. כשאני שואלת - מה הוא חושב על המלחמות סביב המינוי בין היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לשר המשפטים אמיר אוחנה, עטילה לא שש לענות. "אני לא עוסק במינויים, אבל ברור שמי שייכנס לתפקיד, נקלע לבעיה. הוא נכנס בין פונקציות שלא ממש מדברות אחת עם השנייה".

"בלגן", אני אומרת, והוא נע באי-נוחות על הספה, ומשיב: "אני לא נכנס למי צודק. יהיה בסדר". הוא ממלכתי. לא רוצה לכבס את הכביסה המלוכלכת של הפרקליטות בחוץ. ואני לא לוחצת.

כשאנחנו עוברים לדבר עליו ועל חייו, ניכר שהוקל לו. הוא מספר לי שהדירה הירושלמית הצנועה שבה נפגשנו, לא שלו. הוא שוכר אותה. ביתו האמיתי  - זה שהוא בנה ועיצב בעצמו - נמצא במקום שבו נמצא ליבו: בבית ג'אן, בצפון הארץ, שם הוא נולד וגדל במשפחה ברוכת ילדים, עד שהגיע לעיר הבירה כסטודנט לחשבונאות ולמשפטים ונשאר בה כפרקליט בפרקליטות המדינה.

"מיד אחרי הצבא עברתי לירושלים, ואני מאוד אוהב אותה. מרכז החיים שלנו כאן, אבל ברוב סופי-השבוע אנחנו נוסעים לצפון. אני רוצה שהבן שלי יכיר את השורשים שלו, את הפשטות, שלא הכול זה אינטרנט, וישנן גם האדמה והחקלאות, וחיים צנועים יותר.

בית ג'אן

"נולדתי בבית ג'אן למשפחה ברוכת ילדים. תשעה אחים ושלוש אחיות. אמי הייתה עקרת בית, שגידלה את 12 הילדים, ואבי היה שוטר. הערך המרכזי בבית היה החינוך למצוינות. זה היה א'-ב' מבחינת הוריי, וחסר פשרות. אבי היה מגיע לביה"ס פעמיים בשבוע עם מדי שוטר כדי לעשות לנו ביקורת בכיתה. הוא היה שואל את המחנך אם עמדנו בכל המשימות ומברר שהכול בסדר. המסר היה שאנחנו חייבים להצטיין.

"האמצעים בבית היו דלים. גרנו 14 נפשות בבית של 120 מטר, ואבי הדגיש כל הזמן שהנכס הכי טוב שיש לנו זה ההון האנושי, אנחנו. היה חשוב לו לפתח את הנכס הזה. הוא חינך אותנו לאהבת המולדת, ושאם אתה לא תטפח ותפתח את עצמך ותדאג לעצמך, שום דאגה לא תבוא ממקום אחר. הוא הצליח להעביר לנו היטב את המסר הזה. כל אחד מאחיי ואחיותיי מצטיין בתחומו, ו-80% מאיתנו עובדי ציבור, כי אבי החדיר בנו גם את החיידק הציבורי ואת תחושת השליחות והאהבה למדינה.

"אני ילד סנדוויץ', באמצע בין האחים, וכשאתה גדל במשפחה כזו גדולה, אתה כל הזמן מחפש את הייחוד שלך ומתחרה על מקומך. הבית היה תמיד בהמולה. לקום ולהתארגן לביה"ס היה בעייתי קצת, כי קמים ביחד 12 ילדים, והיו רק חדר שירותים אחד ומקלחת אחת. לא היו לנו הרבה בגדים וחפצים. את החולצה שלבשנו בבוקר, כיבסנו כשחזרנו מבית-הספר ולבשנו למחרת. במקסימום, אם רציתי להתחדש, הייתי מחליף חולצה עם אחי.

"הכול היה צנוע, ואני אהבתי את החיים האלה. את הפשטות. אני חושב שעודף חפצים ורכוש זה דבר שלילי. לא היו לנו מגרשי משחקים, משחקיות או מועדונים ביישוב, אז שיחקנו כדורגל בכביש, כששתי אבנים משמשות כשער".

חוק הלאום

"כדרוזי יש לי אלף סיפורים של גילויי גזענות כלפיי מילדות ועד היום, אבל בעיניי 'האבן הגדולה' בעניין הזה היא 'חוק יסוד: הלאום' (שמעגן את מעמד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; וכולל את עקרון השבות, סמלי המדינה, חגי ישראל והשפה העברית, א' ל"ו), כי עם החוק הזה נפל דבר. החוק מתחבר לגזענות ולאפליה במדינה. הוא לא יצר שום דבר חדש, אבל הוא בכל זאת יריקה בפרצוף שלנו, כי הוא נתן גושפנקה חוקית למשהו שהיה קיים קודם, ולא היה צריך לתת לו במה - ליחס המפלה כלפי העדה הדרוזית.

"למה היה צריך את החוק הזה? מישהו חולק על זה שישראל היא מדינה יהודית? אני לא חולק על זה. המדינה דמוקרטית ויהודית, שהרגל הדמוקרטית גובתה בחוקי יסוד אחרים, והרגל היהודית ברורה לכולם. כדרוזי אין לי שאיפה להקים מדינה לא-יהודית או מדינה דרוזית, ואני לא תומך במדינה לא-יהודית. אבל אז בא החוק המיותר הזה ויצר נזק, כי הוא אמר לכולם שאנחנו כמדינה מבחינים בין אדם לאדם, לא על-סמך נאמנותו למדינה אלא לפי גזע. הוא השווה בין כל היהודים ולא משנה מה מידת נאמנותם למדינה, והשווה בין כל הלא-היהודים, בלי להתחשב בנאמנותם למדינה, רק בגלל שהם לא-יהודים. אנשים אינם מקשה אחת. החוק שם את כולם בסל אחד, ובסוף גם הפלה ביני לבין יהודי, רק מעצם היותו יהודי.

"לי אישית אין בעיה עם מה שכתוב בחוק. עם כל הסעיפים אני מסכים. הבעיה העיקרית שלי היא עם מה שאין בחוק. אין התייחסות אליי, כמי שתרם למדינה ונאמן לה. אני יותר ישראלי מהרבה יהודים שאני מכיר, באחריות, בתרומה למדינה, בנאמנות ובזיקה למדינה, במילוי החובות כלפיה, אבל בזכויות אני פחות מיהודי.

"אחרי החוק אני, כדרוזי, שווה פחות מכל יהודי. גם ככה, כדרוזי במדינה אתה צריך להיאבק על כל דבר שאזרח אחר מקבל בקלות. היחס המפלה היה תמיד קיים, אבל בעקבות החוק אנשים גאים בזה שמפלים אותנו. זו כבר לא בושה. פעם לא התגאו ביחס המפלה, ועכשיו קיבלו צידוק ואישור חוקי להתנהג רע. מאז החוק היו תקריות שתקפו אנשים על-סמך שפה, ואירועים שהיו נמנעים ללא החוק".

גזענות

"אחת הפעמים המשמעותיות שהרגשתי שמתייחסים אליי באופן מפלה ובוטה, וזה לראשונה גם חלחל אליי והשפיע עליי, הייתה בנסיעה האחרונה של אשתי ושלי עם הילד לרומא, לפני כחצי שנה. אני תמיד טס באל-על, דווקא בגלל הבידוק הביטחוני, כי אני מרגיש יותר בטוח. תמיד בודקים אותי יותר מאחרים, וזה בסדר. אבל בפעם הזאת קיבלתי יחס משפיל ומבזה, לא מהבידוק, אלא בשאלות שנשאלתי ובסגנון הדברים שהופנו אליי. האופן שבו נציגי החברה ביצעו את עבודתם הרגיש לי בעייתי, וכזה שנובע מסטראוטיפ ומהבחנה פסולה על רקע גזעני ולאומני. זה היה 'טו-מאץ''.

"אנחנו עוברים תשאול, ולידינו עוברים בלי בעיה אנשים ללא עבר צבאי, ושלא תרמו דבר למדינה. אני לא מוכן להצהיר על עברי הצבאי במסגרת בידוק ביטחוני או איפה אני עובד. אני רוצה שיתייחסו אליי כמו שמתייחסים לכל אדם אחר, אז אני לא שולף קלפים. אבל בזמן שאני מעוכב ומתייחסים אליי בזלזול, אני רואה את החרדי ועוד  אנשים עוברים.

"שאלו אותי שאלות לא קשורות. למשל, איפה אבי גר לפני שהוא נפטר. אמרתי להם 'רגע, שאלתם יהודי איפה אביו גר?'. בשלב מסוים, כשהם הגזימו, אמרתי להם 'בואו נעשה כאן סדר. שאלה שאני לא מבין את הקשר שלה לביטחון, אני לא מתכוון לענות עליה. עכשיו, תעשו מה שאתם רוצים עם המידע הזה'. אמרתי זאת בתקיפות, כי התחלתי להרגיש לא טוב עם היחס שקיבלתי. זו הייתה חוויה אישית שלילית מאוד. לאל-על יש סיסמה 'הכי בית בעולם' ולמרבה האירוניה אני הרגשתי הכי לא-בבית באל-על, ואני אדם שמרגיש בבית בכל מקום בעולם.

"במקומות שהכירו אותי וידעו מי זה קמיל, לא חוויתי גזענות או אפליה. ידעתי לטשטש את הגבולות ואת הדעות הקדומות, אבל במקומות ששפטו אותי כדרוזי, בלי להכיר את אישיותי, נתקלתי בזה הרבה. למשל, בכניסה למסיבה וכשרציתי לשכור בית בירושלים. שוחחתי עם בעל דירה וקבענו להיפגש. בסוף השיחה הוא שאל 'אתה לא יהודי, נכון?'. אמרתי שאני דרוזי. קבענו להיפגש בדירה בשעה 14:00, אבל הוא לא טרח להגיע. הוא לא אמר 'אני לא משכיר לך', הוא בכלל לא הגיע למפגש.

"הייתי שמח אם אנשים היו שופטים אחרים לפי מי שהם ומה שהם עושים, ולא לפי הגזע".

חלום הרפואה

"כילד מאוד רציתי להיות רופא. זה היה חלום הילדות שלי. לפני הצבא התקבלתי לטכניון ללימודי רפואה כעתודאי, אבל הרגשתי שאני צעיר מדי ולא בשל, והחלטתי לדחות את הלימודים לאחרי הצבא. אבל התוכניות השתנו. אני לא יודע מה גרם לי לוותר על חלום הרפואה, אולי זה שרציתי להתחיל לעבוד מהר, ולימודי רפואה של שבע שנים נראו לי אז כנצח. מהר מאוד אחרי הצבא החלטתי ללמוד חשבונאות. התחברתי למתמטיקה ולצד הריאלי, וזה היה טבעי שאבחר בחשבונאות. משפטים זה לא משהו שחשבתי עליו כילד. גם לא אחרי הצבא. אבל באותה שנה נפתח מסלול לתואר משולב בחשבונאות ובמשפטים, והשילוב הזה קסם לי.

"בכפר שגדלתי בו, אף אחד לא למד קודם חשבונאות. אני תמיד אוהב להיות החלוץ, לפרוץ דרך. לכן גם קראתי לבן שלי עדי. בעברית זה אמנם תכשיט, אבל בערבית המשמעות של עדי זה 'החלוץ לפני המחנה'. אני מרגיש חלוץ במובן מסוים. לראיית חשבון הלכתי בגלל החלוציות, אבל למשפטים הלכתי באקראי, כי מעולם לא חשבתי להיות עורך-דין, ובסוף זה הפך למקצוע שלי.

"התמחיתי בלשכה המשפטית של מס הכנסה, ורציתי להישאר שם כעו"ד, אבל לא היו תקנים - וכך הגעתי בגיל 28 למחלקה הפיסקאלית בפרקליטות. 

"התחלתי כפרקליט צעיר במחלקה הפיסקאלית, מתחתית הסולם, דנד"ש, בן יומו, והיום אני מנהל מחלקה. אני היחיד שקפץ מדרגה של סגן בכיר בפרקליטות למנהל מחלקה. לא היה כזה דבר. 'סגן בכיר' זה תואר שמגיעים אליו אחרי ארבע-חמש שנים בפרקליטות, אחרי זה יש סגן בכיר א', אחרי זה ממונה, ראש תחום, ורק אז מנהל מחלקה; אבל אני כסגן בכיר החלטתי לא ללכת לכל המכרזים שבאמצע, והתמודדתי רק למכרז של המנהל.

"הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. הייתה דרך קשה. הייתי הכי צעיר מבין אלה שהתמודדו על התפקיד, והייתה לי כניסה מתוקשרת לתפקיד. בתחילה אמרו לי 'לא', והרגשתי שאין סיבה לזה, כי חשבתי שהתפקיד מגיע לי, במיוחד שה-'לא' לא היה מנומק. פרקליט המדינה היוצא, שי ניצן, שישב בוועדה לא בחר בי. עד היום איני יודע למה.

"ניהלתי מאבק משפטי נגד המדינה. נלחמתי על התפקיד, הגם שהייתה לי הצעה מפתה - להיות שופט מחוזי בתחום המסים. החלטתי שבכל זאת אני רוצה את התפקיד בפרקליטות, כדי לחולל שינוי ולהוביל מדיניות בשלב קבלת החלטות וגיבוש העמדות.

"אי אפשר להגיד שהסאגה המשפטית שניהלתי, לא העיבה על הקשר עם הבוס, ניצן. הרי אדם שנבחר שלא על דעת הממונה שלו, זה לא מהלך נוח לאיש. היינו צריכים לבנות מערכת יחסים שתשרת את המדינה, והצלחנו".

הביקורת על הפרקליטות

"כאדם שגדל במערכת ומכיר אותה, אני יכול לומר בביטחון שחלק גדול מהביקורת שנשמעת נגד הפרקליטות ומערכות המשפט, לא מוצדק בעליל. זו ספינולוגיה. אין מערכת שהיא נקייה מטעויות, אבל אני עובד עם האנשים שאותם מבקרים ומכיר אותם היטב, וככל שנעשו על ידם טעויות, אלו לא טעויות מכוונות.

"בפרקליטות מועסקים אנשים מקצועיים, שהחליטו להקריב למען האינטרס הציבורי - ובראש ובראשונה למען גילוי האמת ושמירה על החוק. זה האתוס של הפרקליטות. אלה הם ערכי הארגון. זה לא אומר שאין טעויות. אולם אני מאמין בכל ליבי שמדובר בטעויות בתום לב, ולא במעשים מכוונים. וכשמתגלות טעויות, הפרקליטות פועלת לתקנן.

"מצב הפרקליטות היום בציבור לא טוב. זו זרוע חשובה באכיפת החוק, והביקורת הלא-מוצדקת פוגעת בה. מישהו באמת מאמין שפרקליט מדינה ויועץ משפטי לממשלה רצו להפיל ממשלה? יש מי שמאמין לזה?".

כנראה, יש.

"אני יודע שיש חלקים בציבור שמאמינים בזה, וזה מצער אותי. אנשים מותחים ביקורת כשהעובדות לא מוכרות להם. זה חוסר ידע במקרה הטוב, ורצון לפגוע במקרה הרע. יש טעויות, יש מה לתקן בפרקליטות, וזה תפקיד שמוטל עלינו כמערכת ועל פרקליט המדינה הבא. יש גם הרבה עבודה בשיקום אמון הציבור שנשחק, בגלל גורמים חיצוניים יותר מאשר גורמים שתלויים בעבודת הפרקליטות. אבל צריך להפסיק עם הביקורת הלא-מוצדקת.

"חלק מהביקורת נובעת מחוסר ידע ומספינים. הפרקליטות בוחנת כל תיק וכל סוגיה בצורה מקצועית וישרה בהתאם לחומר הראיות. בניגוד לטענות - הפרקליטות אינה עוסקת בסוגיות פוליטיות או בהפלת ממשלות".

שחיקת בסיס המס

"יש ניסיון בלתי פוסק לשחוק את בסיס המס מצד נישומים. ההצדקה לכך היא הטענה שרשות המסים רוצה לגבות כמה שיותר כסף, וזה לא נכון. הרשות לא רוצה לגבות כמה שיותר מהציבור, אלא לגבות מס אמת והוגן. אני, כמי שמייצג את המדינה בתיקי המס, רוצה אמיתות והגינות מיסוי; ואילו בצד השני, בקרב הנישומים והמייצגים, אני מזהה מגמה וניסיון לשחוק את בסיס המס.

"למשל, במחלוקות סביב תושבות - מי נחשב לתושב לצורכי מס. יש יותר תיקים באחרונה שאנשים מנסים לבסס את הטענה, שהם לא תושבי המדינה, על אף שהקשרים שלהם נותרו כאן. יש כאלה שהרחיקו לכת, וטוענים שהם לא תושבים של אף מדינה, ושאינם צריכים לשלם מס בשום מקום בעולם. זה מצב לא בריא. אנשים מנסים לנצל את העולם הדיגיטלי, היעדר הגבולות בין המדינות, ואת הקידמה כדי להתחמק ממסים.

"יש ניצול לרעה של כללי המס. אותי זה מרגיז שיש כאלה שמשלמים מס, וכאלה שממציאים המצאות כדי להתחמק. במונחים של צדק אופקי, כששני נישומים מפיקים אותה הכנסה, אין סיבה שאחד ישלם והאחר לא? איפה ההגינות הבסיסית וההבנה החברתית, שהמס הוא הכסף שמחולק בסוף בחזרה לכלל הציבור?

"גם בתחום הפלילי יש בעיה, שאנשים לא הפנימו שהעלמת מס זו גניבה לכל דבר. אני מוטרד מכך שאנחנו נכשלים בהעברת המסר הזה לציבור. ההרתעה האזרחית בתחום המס אפקטיבית יותר מההתרעה הפלילית, וזה לא צריך להיות כך. הציבור ובתי המשפט לא הפנימו את החומרה וההרס שיש בעבירות המס. מעבר לכל הקלישאות, כשאתה מעלים מס, זה הורס את הכלכלה. זה כסף של המדינה.

"איפה כשלנו? לא שיפרנו את ההרתעה הפלילית. במישור האזרחי עברנו כברת דרך לאחר מינוי שופטי מסים אזרחיים, שמבינים בתחום ויודעים לתת פסקי דין נכונים. אבל לצערי, למרות ההבנה עד כמה הנושא חשוב, הענישה הפלילית בתחום המס לא מספיקה, וצריך להחמירה. אין היום מתחמי ענישה ראויים לעבירות המס. העונשים לא מרתיעים.

"נכון שפוסקים יותר מאסרים, אבל התקופות לא מספיק גבוהות. למשל, על העבירות שעשה הזמר קובי פרץ, הוא היה צריך לשבת יותר זמן. לפני שבועיים הוטלו שבעה חודשי עבודות שירות על נישום, שהעלים מס וגם זייף. יש פה כשל. חייבים להחמיר יותר בענישה.

"המס בסוף, אמור לממן את החברה. ככל שיש יותר הון שחור, המדינה תצטרך להטיל מסים גבוהים יותר, כדי לכסות את ההוצאה הממשלתית. האנשים שלקחו את החוק לידיים ולא משלמים כאחד האדם, הביאו לכך שהיטלי המס גבוהים. אגב, בניגוד למה שחושבים, נטל המס בישראל אינו מהגבוהים בעולם".

נתניהו ומסים

"אני אומר שהפרקליטות לא צריכה לתת 'הנחת סלב' לאף אחד, בגלל שהוא 'סלב', וגם לא לעשות 'החמרת סלב'. המשפט שווה לכל נפש. כשהוגשה עתירה בנוגע למיסוי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על כל טובות ההנאה שקיבל על ביתו בקיסריה, חשבתי, בניגוד לדעת קודמי בתפקיד ולדעת היועץ המשפטי לממשלה, שצריך להסכים לעתירה. כשבחנתי את הנסיבות, הסקתי שהעותרים צודקים ושיש במקרה זה הכנסה חייבת במס, והסכמתי לקבל את העתירה (עטילה הסכים לעתירה שבה נטען שמימון חלק מהוצאות המעון הפרטי של רה"מ על-ידי המדינה מהווה הטבה החייבת במס, וביהמ"ש העליון אישר זאת, א' ל"ו). לא התביישתי ולא פחדתי, הופעתי אישית בתיק, ואמרתי שיש להיטל מס על נתניהו".

אפרופו המיסוי על רה"מ - לאן נעלם הפן המיסויי בכתבי האישום שהוגשו נגדו? הרי גם על שוחד ועל עבירות אחרות שמייצרות הכנסה, מוטל מס בישראל.

"אני לא עוסק בהוצאת השומות לנתניהו, אבל רשות המסים נוקטת לרוב אותה גישה שאין 'הנחות סלב', כמו שאין 'החמרות סלב'. גם הכנסה בלתי חוקית היא הכנסה ולכן אני מניח, בלי להתיימר לדעת, שתיקי נתניהו נבחנים או ייבחנו על-ידי רשות המסים בהתאם לאמות-המידה הנוהגות. זה שהוא נתניהו, לא אומר שהאיש לא יתחייב במס שכל אזרח אחר היה מתחייב בו; ומנגד לא נחמיר עימו בגלל שהוא נתניהו.

"יש לא מעט אישי ציבור שהואשמו בעבירות דומות, עבירות שוחד, הוצאו להן שומות ונגבו מהם כספים. מדובר בתיקים חסויים. נתניהו לא צריך להיות שונה. השורה התחתונה היא, שראש ממשלה לא צריך לקבל יחס שונה. לא יותר ולא פחות".

סדר יום אופייני

"אני קם ב-6 בבוקר ויושב לקרוא עיתונים, בעיקר את העיתונים הכלכליים. לפעמים, כשיש משהו דחוף שצריך לעבור עליו לפני העבודה, אני מוותר על העיתון וקורא כתבי טענות שצריך להגיש בבוקר ומסמכים אחרים. זו שעה  נוחה ושקטה. בשבע, ארין ואני מארגנים את עדי לגן. לפעמים היא לוקחת אותו ולפעמים אני, תלוי בסדר היום שלנו, אם יש לה או לי דיון מוקדם בבוקר או משהו אחר.

"ב-8:00-8:30 אני מגיע למשרד, ומתחיל יום עבודה של כעשר שעות, שכולל פגישות, דיונים, ביקורים במחלקה הפיסקאלית בת"א ועוד. בין שבע לשמונה בערב, אני חוזר הביתה, אבל זה לא אומר שסיימתי את יום העבודה. העבודה מלווה אותי בבית, בטלפונים, במיילים, בקריאת מסמכים. יום אחד בשבוע אני שומר לבילוי עם עדי - יוצא בשלוש מהעבודה, אוסף אותו, מטייל ומשחק איתו. בשאר הימים אני מגיע הביתה כשהוא לקראת השינה.

"אני מקפיד לפחות ארבע פעמים בשבוע לצאת לריצה. בזכות זה ירדתי במשקל, אני בריא יותר וזה עושה לי טוב לנשמה. זה הזמן היחיד שלי עם עצמי, שאני יכול לחשוב על הכול. כשאני חוזר מהריצות, אני קורא פסקי דין בתחום שלי. כשאני במשרד, אין לי זמן לקרוא - הדלת פתוחה, יש התייעצויות, טלפונים, שיחות, נכנסים ויוצאים. אז הלילה הוא זמן טוב לקרוא.

"שגרת החיים שלי היא כל הזמן סביב העבודה, עד השינה. התפקיד מאוד תובעני, וכל-כולי בתוכו, אבל אני מאוד אוהב את העבודה ואת מה שאני עושה, ואין לי תלונות.

"את הסופ"ש אני מקדיש לנפש, לבילויים עם הילד ועם ארין, לנסיעות לצפון לפגוש את המשפחה והחברים, או לטיולים בירושלים שאנחנו מאוד אוהבים".

קריירה חלופית

"אילולא הייתי עו"ד, הייתי מורה של"ח. חבר שלי מורה של"ח ואני מקנא בו. אני מחובר לטבע, לאדמה ולמדינה; או שהייתי עוסק בעיצוב-פנים. יש לי 'טאצ''. את הבית שלי בבית ג'אן עיצבתי בעצמי".

שאיפות לעתיד

"אני רוצה להתקדם הכי גבוה שאפשר בשירות הציבורי, לתפקידים הבכירים ביותר. אני אדם שלא רואה את תקרות הזכוכית. למרות כל הטירוף שיש במדינה ולמרות חוק הלאום, אני חושב שבידי הכוח להגיע לכל התפקידים שהייתי רוצה וחולם להגיע אליהם - אם זה להיות שופט בבית המשפט העליון, וכל תפקיד בכיר אחר במערכת הציבורית-משפטית.

"כשלמדתי משפטים, לא חלמתי שיום אחד אגיד שיש לי שאיפה להיות שופט בעליון, אבל היום בהחלט יש לי שאיפה כזו".

לא יודעים עליי

"שאני אדם שאוהב לצחוק. יש לי חזות של אדם מאוד רציני בעבודה, כבד, אבל יש לי חוש הומור ואני מאוד אוהב לצחוק".

"אני אדם שלא נשבר. אתגרים מחזקים אותי"

מה מכעיס אותך?

"שקרים מאוד מכעיסים אותי".

על מה אתה מתחרט?

"אין לי חרטות. זה לא שהכול מושלם בחיי, אבל אין לי משהו שאני מתחרט שעשיתי באופן מסוים ומרגיש שצריך היה לעשות אחרת".

מה עלול לשבור את רוחך?

"אני אדם שלא נשבר. להיפך, אתגרים דווקא מחזקים אותי. ברמה הלאומית, כקולקטיב, ולא כקמיל, יש לי כעס שלי על המדינה על זה שהיא יוצרת קרע בין אזרחיה, באמצעות חוק הלאום ודברים נוספים, וזה משהו שעלול לשבור קהילה"

למי אתה מתגעגע?

"לאבי שנפטר ב-2006. היו לי פחות מדי שעות אבא".

אם היית יכול להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?

"אני, אני ורק אני".

מה החולשה הגדולה ביותר שלך?

"הבן שלי. באופן קבוע יש לי סוג של געגוע אליו. הוא מרכך אותי מאוד".

מה מניע אותך לקום בבוקר?

"המשפחה שלי והעבודה שלי. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, ועובדה היא שיש לי 150 ימי חופשה שנצברו ולא ניצלתי".

מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?

"הצלחה במה שאני עושה, התחושה שאני מביא שינוי ושאני משפר משהו במדינה".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"כשאבי נפטר, לפני מעל 13 שנים. אני לא בוכה".

מתי צחקת בפעם האחרונה?

"עכשיו. אני כל הזמן צוחק".

על מה לא תסלח?

"על כפיות טובה. מישהו שמחזיר רעה תחת טובה".

 מה חסר לך בחיים?

"חיי חברה ובילויים. לא שהייתי בליין בעבר, אבל לפעמים חסר לי זמן הבילוי עם חברים". 

מה המאכל האהוב עליך?

"אני מאוד אוהב מאכלים דרוזיים אותנטיים, כמו סלט טאבולה, סנייה ומוגרבייה, שזה מאכל שמכינים עם בורגול, עוף, חומוס ועם המרק שלו".

מה הצליל האהוב עליך?

"המוזיקה הערבית. אני אוהב את פיירוז ואת פריד אל-אטרש".

כיצד היית רוצה למות?

"בלי לדעת שזה בא. פשוט למות". 

עו"ד קמיל עטילה

בן 46, נולד וגדל בבית ג'אן, ומתגורר בירושלים. נשוי לעו"ד ערין ספדי-עטילה, פרקליטה במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה ואב לעדי בן ה-3 ● מכהן כמנהל המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות מינואר 2016 ● במחלקה ובמחוזות שתחתיה מתנהלים תיקי המיסוי המשמעותיים במדינה, בהיקף של כ-27 מיליארד שקל, ובהם מחלוקות המס עם הדוגמנית בר רפאלי, והרב אבוחצירא שחויב במס של מיליונים בגין הכנסות חצרו, מחלוקות במיסוי בינלאומי בעניין דלק-הונגריה, ברודקום, תיקי מיסוי מקרקעין ועוד ● החל את דרכו המקצועית כעו"ד צעיר במחלקה הפיסקאלית, ובהמשך כפרקליט בכיר. בעבודתו ייצג את המדינה בתיקים מרכזיים, ובהם תיק ורד פרי, תיק פישמן, מיסוי טובות ההנאה שקיבל רה"מ נתניהו בבית בקיסריה, תיק מוזס וארקין, גבריאלה שלו, תיקי קבוצות הרכישה ● בעל תואר ראשון במשפטים ובחשבונאות מהאוני' העברית; ותואר שני במשפט מסחרי מאוני' ת"א ואוני' ברקלי ● תפקידים נוספים שמילא: חבר דירקטוריון, יו"ר ועדת הביקורת ויו"ר ועדת הכספים בחברת נת"ע, נציג שר המשפטים במועצת יועצי המס ויו"ר ועדת האתיקה וועדת ההתמחות של המועצה