החזון של אורי אורבך הפך למציאות של תקשורת ימנית יותר משציפה

ב-1987 כתב אורי אורבך ז"ל בכתב העת נקודה מאמר שכותרתו "הטובים לתקשורת". הוא פנה לצעירי הציונות הדתית במטרה לשכנע אותם להתגייס לשירות חובה בכלי התקשורת הצבאיים. באותו מאמר הביע אורבך את השקפת עולמו על מעורבות הציונות הדתית החברה הישראלית בכלל ובתקשורת הישראלית בפרט - הוא התנגד לתפיסת העיתונות כמקצוע בעל חשיבות נמוכה וחשב שהמצב לפיו הציונות הדתית נאלצת לרוב להתגונן בשיח התקשורתי אינו גזירת גורל, אלא תוצאה של פסיביות והערכת חסר של חשיבותה וכוחה של התקשורת בעיצוב המציאות. אפילו המילה "התיישבות" הייתה אז נדירה בתקשורת. תושבי יהודה ושומרון נקראו בפי השדרנים "מתנחלים", וקשה היה למצוא מישהו שיערער על כך.

נתניהו אולי לא יסכים עם האמירה הבאה, אבל 33 שנה אחר כך, ובסיכומו של עשור, ניתן לומר שתפילותיו של אורבך התגשמו במלואן ואף הרבה מעבר למצופה. הצצה לסיכומי השנה של 2009, תחילת העשור של נתניהו כראש ממשלה, מעידים כי הסימנים כבר היו על הקיר: החשיפה לעיתון הבית שלו "ישראל היום", שנתיים לאחר הקמתו, עמדה אז על 26.8% והוא היה היחיד מבין העיתונים היומיים שהתחזק. ב-2019 הוא כבר מזמן העיתון הנפוץ בישראל עם שיעורי קריאה שנתיים של 29% לעומת 25.7% אצל "ידיעות אחרונות" המתחרה. בעשור האחרון הוקם גם ערוץ 20 - תחילה כערוץ מורשת ומאוחר יותר כעיר מקלט לעיתונאי ימין שלא היססו להפוך חלקים בו לליכוד TV לכל דבר ועניין.

אבל מהפכת עיתונות הימין בעשור האחרון מתבטאת לא רק בהקמת המאחזים בערוצי הנישה או בעיתונים בעלי האג'נדה - אלא דווקא בזליגה האיטית אך הנחושה אל המיינסטרים התקשורתי וניצחון הנרטיב של "הכל מפוזיציה". כך הפך בעשור הזה עמית סגל מכתב פוליטי לפרשן בכיר בחברת החדשות החזקה בישראל, לצד מינוף גם בכפולה ב"ידיעות אחרונות" ותוכנית רדיו שבועית (לצד ירון דקל) בגל"צ וברשת ב'; אראל סג"ל הגיע למבצר הממלכתיות הישראלית הקדושה גלי צה"ל באפריל 2016 והתוכנית היומית שאותה הגיש עוררה מהר מאוד הדים וגם כמה סערות; קלמן ליבסקינד עבר להגיש (לצד אסף ליברמן) את תוכנית הבוקר המואזנת של רשת ב'. ואלו רק דוגמאות בודדות. אליהם מצטרפים עקיבא נוביק (חדשות 13), מיכאל שמש (כאן 11) ואחרים - לצד גופי תקשורת שכבר מזמן לא מהססים לספר בשיחות רקע כי הם תרים אחר "עיתונאים מהמגזר הלאומי-דתי" תחת נימוק של גיוון וייצוגיות ל"זרמי העומק בחברה".

אבל המספרים ההולכים וגדלים של אנשי וגופי תקשורת ימניים לא מספרים את כל הסיפור. הטיעון המרכזי של עיתונאי הימין הוא שעצם אזכור רשימת "עיתונאי הימין" בתקשורת מעידה יותר מכל עד כמה מדובר באיים בודדים שחשופים אל מול הנהר השמאלני השוצף. לא מן הנמנע שאת העשור הבא הם ייאלצו להקדיש לתהליך התבגרות פנימי, כזה שאף ברמה הפוליטית טרם נעשה, ולהכיר בהיותם משפיעים על השיח התקשורתי לא פחות מאנשי השמאל. ואולי הוויכוח הפנימי יסתיים רק כאשר תיוותר הסכמה לפחות על קווי היסוד: אג'נדה לא יכולה להחליף עובדות, ופוזיציה אסור שתבוא על חשבון הגינות.