הגפרור שהצית את העולם הערבי

מוחמד בועזיזי, הניצוץ שהבעיר את העולם הערבי, היה צעיר טוניסאי מעיירה קטנה בשם סידי בוזיד, שנאלץ לעבוד כדי לפרנס את משפחתו לאחר שאביו מת בגיל צעיר. הוא עזב את בית הספר התיכון, ובשנות חייו האחרונות עבד כמוכר ירקות ופירות. השלטונות בעיירת מגוריו התעמרו בו מסיבות שונות, ככל הנראה כדי שישלם שוחד, וההצקות הגיעו לשיאן בדצמבר 2010 כאשר שוטרים ופקחים החרימו את העגלה שלו ואת כל הסחורה שעליה בתואנה כי אין לו רישיון רוכלות. אמו ואחיותיו סיפרו אחר כך כי רכש את הסחורה והעגלה מכספי הלוואה שנטל, וההחרמה היא שהביאה אותו ליאוש המוחלט. המשפחה האשימה פקידה מקומית כי השפילה את בועזיזי לעיני העוברים ושבים, סטרה לו וירקה בפניו. לאחר שלא הצליח להיכנס למשרד המושל המקומי, נטל פח חומר דליק, שפך אותו על עצמו והצית אש בבגדיו מול בניין העירייה.

האירוע עורר הפגנות מחאה בעיירה, ואלה הגיעו דרך הרשתות החברתיות אל כלי התקשורת הערביים הגדולים אל-ג'זירא, אל-ערבייה ואחרות. ההפגנות הסלימו בין השאר בשל אלימות המשטרה, והתפשטו לכל ערי המדינה לרבות הבירה טוניס. בועזיזי מת כעבור 24 ימים בבית חולים בעיר הבירה, ובהלוויתו השתתפו אלפים. שלושה ימים אחר כך, נס על נפשו הנשיא זין בן עלי ששלט במדינה במשך 24 שנים לאחר שנטל את הלטון בהפיכה. אחריו התפטר גם ראש הממשלה מוחמד ר'אנושי, ובאוקטובר 2011 התקיימו במדינה בחירות דמוקרטיות, לראשונה בתולדותיה, כלומר, העם הדיח שליט יחיד ויצר משטר דמוקרטי.

המהפכה הטוניסאית וההקרבה העצמית של בועזיזי שימשו השראה לפרוץ הפגנות ברבות ממדינות ערב במהלך 2011 והשנים שאחריה. שתי מדינות הושפעו מכך במיוחד - מצרים וסוריה. במצרים הביאו ההפגנות בכיכר תחריר להדחת הנשיא מובארק, ששלט 30 שנה מאז רצח סאדאת ב-1981 ולבחירות דמוקרטיות לפרלמנט ולנשיאות. הנבחר, איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי, ניצח אך הודח על ידי הצבא כעבור שנה בין השאר בסיוע הפגנות ענק נגדו. בסוריה הפכו ההפגנות למלחמת אזרחים נגד משטרו הדיקטטורי של בשאר אל אסד, שבה נהרגו לפי הערכות כחצי מיליון בני אדם ולפחות ארבעה מיליון סורים נמלטו למדינות אחרות. אסד הצליח להישאר בשלטון, אבל סוריה קרועה כעת בין אזורים שבשליטתו לאזורים בשליטת כוחות אחרים ובהם הכורדים, הטורקים וקבוצות אחרות.

וכך הגפרור שהצית בועזיזי שינה את כל מפת הכוחות בעולם הערבי. הוא הביא להפגנות ודרישות לשינויים במשטרים הדיקטטוריים, אך במקביל גרם גם לשפיכות דמים בהיקפים עצומים ולצמיחה של גורמי איסלם קיצוני, לעיתים בחסות הדמוקרטיה.