דעה: אנטישמיות באמריקה - גל או אוסף של מקרים?

ההתקפה בנר שישי של חנוכה על חסידי מונסי הייתה כנראה אקט של יחיד, ללא הכוונה, אבל אי-אפשר להקל ראש ברצינותה של אנטישמיות בקרב אפרו-אמריקאים, בייחוד באזורים עירוניים צפופים, בייחוד בין פחות-משכילים • יש לה שורשים עמוקים, הנובעים מחיכוך ומטינה על רקע כלכלי • דעה

הפגנה בגיינסוויל, פלורידה 2017  / צילום: רויטרס,  SHANNON STAPLETON
הפגנה בגיינסוויל, פלורידה 2017 / צילום: רויטרס, SHANNON STAPLETON

"טרור פנימי"? "פשע שנאה"? ההתקפה בנר שישי של חנוכה על חסידי מונסי בניו יורק הייתה כנראה אקט של יחיד, ללא הכוונה. אבל אי-אפשר להקל ראש ברצינותה של האנטישמיות בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית, בייחוד באזורים עירוניים צפופים, בייחוד בין פחות-משכילים. יש לה שורשים עמוקים, הנובעים מחיכוך ומטינה על רקע כלכלי

האם בארה"ב מתחולל "גל של אנטישמיות", או שאנחנו חוזים בתכיפות גוברת של אקטים בודדים? זו אינה אבחנה של מה בכך. ביסודה עומד ההבדל בין איום קיומי לאיום מקומי.

כדי להשיב על השאלה עלינו לדעת אם יש קשר אופרטיבי בין ההתקפות על יהודים, או שהקשר הוא רק אסוציאטיבי. יהיה האיפיון אשר יהיה, הסכנה כמובן חמורה, והיא מחמירה והולכת.

אם הקשר הוא אופרטיבי, ויש יד מכוונת כלשהי, או אז המאבק באנטישמיות שקול כנגד מאבק בטרור, או בפשע מאורגן. מושל מדינת ניו יורק תיאר את נסיון הרצח בחנוכה כ"טרור פנימי". האף.בי.איי מסווגת אותו כ"פשע שנאה".

אם הקשר הוא אסוציאטיבי בלבד, זאת אומרת המכנה המשותף הוא שנאתם האלימה של יחידים, או אז קשה לעשות טיפול מונע. בהיעדר ארגון ומטרה מוגדרת, אי-אפשר לבער קיני אנטישמיות, מפני שאי-אפשר למצוא אותם. הם חבויים בתאי מוחם של המבצעים. שיטור הוא האמצעי היחיד, ולשיטור בחברה חופשית יש מגבלות טבעיות.

נראה בעליל, כי איש לא הפעיל את הגבר האפרו-אמריקאי בן ה-37, שניסה את כוחו ברצח החסידים בעיר מונסי, במדינת ניו יורק, בנר שישי של חנוכה. נשק ההשמדה שלו היה מאכלת, מקור ההשראה שלו היה כתבי פלסתר על האינטרנט. כיוצא בזה, איש לא הפעיל את הגבר הלבן בן ה-47, שרצח 11 מתפללים בבית כנסת בפיטסבורג, פנסילבניה, לפני כשנה. בשלב זה, עדיין איננו יודעים מספיק על רצח החסידים במרכול הכשר בג'רזי סיטי לפני שלושה שבועות. עצם העובדה ששני רוצחים היו מעורבים, והם השתתפו בקבוצות אנטישמיות על הרשת, מחייבת אותנו להניח קונספירציה כלשהי. היקפה ומקורותיה עדיין נחקרים.

הקשר האורבני

חסידים בעיר ניו יורק ובערים הקטנות שסביב לה סובלים זה זמן מה מהתנכלויות אלימות. אבל גם כאן הזהירות מחייבת אותנו להימנע מלדבר על התארגנות אנטישמית.

מה מביא יחידים, בייחוד אפרו-אמריקאים, בייחוד באיזור ניו יורק, להתנכל לחסידים? קודם כול, הדעת נותנת שהחסידים הם הקורבנות העיקריים מפני שהם ניתנים לזיהוי קל. אילו צבע עורם של יהודים היה, נניח, סגול (רעיון השאול מסמינר בן 35 שנה), מותר להניח שיהודים סגולים היו נעשים מטרה.

עניין שני הוא הקשר האורבני. בחצי המאה האחרונה חלה הידרדרות ניכרת ביחסים בין יהודים לאמריקאים ממוצא אפריקני במרכזים עירוניים גדולים של ארה"ב. ניו יורק עומדת במרכז ההידרדרות הזו.

האנטישמיות שהתפתחה בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית לא הייתה אידאולוגית או תאולוגית. זאת אומרת, היא לא הייתה תוצאה של שאילה רעיונית מימין קיצוני אירופי, למשל; והיא לא הייתה קשורה, בוודאי לא במישרים, באנטישמיות קלאסית, הניזונה מכתבי הקודש הנוצריים.

ההידרדרות הייתה, ועודנה, תוצאה של התחככות. יהודים נטו להיות בעלי חנויות ובעלי בתים בשכונות שמזוהות עם אפרו-אמריקים. כמו מלווים ברבית באירופה של ימי הביניים, יהודים בהארלם, בברוקלין, בברונקס, בניוארק (ניו ג'רזי) וכו' הצטיירו כמנצלים. סיפורים על איבת דיירים אפרו-אמריקאים קשי-יום לבעלת הבית היהודייה שלהם התהלכו באזורים עירוניים זה עשרות שנים.

הפגנה של התנועה הנציונל־סוציאליסטית במחוז גקסון בקנזס, 2014  / צילום: רויטרס, Dave Kaup
 הפגנה של התנועה הנציונל־סוציאליסטית במחוז גקסון בקנזס, 2014 / צילום: רויטרס, Dave Kaup

היהודים כסוחרי עבדים

הרדיקליזציה של הפוליטיקה השחורה משנות ה-60 של המאה ה-20 ואילך העניקה נופך פוליטי לשנאת יהודים. מספר אנשי אקדמיה אפרו-אמריקאים הציגו את התזה השקרית, שיהודים התחילו את סחר העבדים במאה ה-17, ומימנו אותו. בקמפוסים של אוניברסיטאות אפרו-אמריקאיות התחילו לנבוט זרעים מורעלים של אנטישמיות מבית היוצר של לואי פאראקאן, מטיף דתי של כת "האומה האיסלאמית" (שהיא שולית לחלוטין בתוך האיסלאם, מפני שהיא מתכחשת לעיקר המקודש, שמוחמד היה אחרון הנביאים). הרטוריקה הפוליטית והחברתית של פאראקאן עשתה נפשות הרבה יותר מן הרטוריקה הדתית שלו. הוא אולי אחד הנואמים המבריקים ביותר בלשון האנגלית באיזשהו מקום.

ב-1984 חלה הסתבכות חמורה, כאשר בפעם הראשונה התמודד אפרו-אמריקאי על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. ג'סי ג'קסון, מעוזריו של מרטין לותר קינג, עורר שערוריה איומה כאשר דיבר בגנות יהודי ניו יורק. הוא קרא לה "היימיטאון" (היימי=חיים), כינוי גנאי ישן, שאנטישמים העניקו לעיר ה"מיוהדת".

יהודים ליברליים התקשו להבין את התופעה הזו, בייחוד מפני שהם חשבו את עצמם לבעלי ברית טבעיים של התנועה לשיווין זכויות האזרח. יהודים היו פעילים בולטים בתנועה בשנות ה-60, ושניים מהם אף נרצחו בידי גזענים דרומיים.

צומת מסוכן מאוד הוא זה שבו דעות קדומות, המיוסדות על התנסות אישית, פוגשות אידאולוגיה. שנאה עם בסיס אקדמי, או פוליטי, היא תמיד חזקה יותר. בעיות ג'קסון ופאראקאן דעכו במרוצת השנים. הרוב העצום של היהודים תמכו בהתלהבות בברק אובמה. יהודים היו מתורמיו העיקריים, והוזמנו למלא תפקידים בכירים בבית הלבן ובקבינט. גם אם לישראלים יש רושם אחר, אובמה נחשב תמיד לידיד היהודים.

אבל בשנים האחרונות התחיל להתפתח זן חדש של אנטישמיות, שהחממה שלו היא התארגנות פוליטית רדיקלית נגד טראמפ, ברחובות ובקמפוס, שניתן לה הכינוי "ההתנגדות". אחדים מפעיליה המרכזיים מעורבים גם במאבק שיוזמיו קוראים לו "אנטי-ציוני". "זאיוס" (Zios) נעשה שם גנאי לתומכי ישראל, או סתם לבני-פלוגתא יהודיים. זו בשום פנים אינה נחלה בלבדית של אפרו-אמריקאים, אבל בהחלט גם שלהם.

פוחתת - אבל עדיין גבוהה בהרבה

פעם אחר פעם סקרים תקופתיים על אנטישמיות בארה"ב מוצאים כי שיעור האפרו-אמריקאים המחזיקים בהשקפות אנטישמיות גבוה בהרבה מזה של קבוצות אוכלוסייה אחרות. סקר ב-1998 ייחס אנטישמיות ל-34% מהאפרו-אמריקאים לעומת 9% מן הלבנים; כפי שהיה אפשר לצפות, השיעור גבוה במיוחד בין חסרי השכלה גבוהה (43%), ונמוך יחסית בין בעלי תואר אקדמי כלשהו (18%). סקר של הליגה נגד השמצה ב-2016 הראה ירידה בשיעור האנטישמיות בין אפרו-אמריקאים ל-23%. אותו הסקר העמיד את סך כל בעלי הדעות האנטישמיות על 14% מכלל האוכלוסייה.

את התופעות האלה קצת קשה לכרוך באנטישמיות הנובעת מן הימין הקיצוני, הגזעני, הלבן, בהם תומכים קנאים של דונלד טראמפ. אף כי הוא עצמו אינו חשוד באנטישמיות, בוודאי לא אישית, הוא לא עשה די כדי להתנער מנוכחותם או מתמיכתם.

ההבדלים בין אנטישמיות של רדיקלים ימניים לזו של רדיקלים שמאליים, או בין זו של גזענים לבנים לגזענים אפרו-אמריקאים, הם כה גדולים עד שניסיון לכרוך אותם יחד לוקה בחוסר רצינות. אולי במקום מכנה משותף מוטב לחפש אוירה משותפת, המזינה אנטישמיות אלימה.

סקר של 'ועידת התביעות' (להחזרת רכוש יהודי שדוד) הראה באפריל 2019, כי 22% מ"דור המילניום", זאת אומרת בני 20 פלוס-מינוס, לא שמעו על השואה, או אינם בטוחים ששמעו עליה.

כללית, היסטוריונים ופסיכולוגים מזהירים זה שנים מפני התוצאות הבלתי נמנעות של הזמן העובר ושל הזיכרון הדוהה. רגשי בושה ואשמה ריסנו אנטישמיות במשך עשרות שנים, בוודאי בדמוקרטיות המערביות. התמעטות הזיכרון קוראת דרור לדחף בן 2,000 שנה ויותר, שלא נעלם.

אבל טעות תהיה לשכוח את ההקשר: שנאת זרים, הבוערת בכל החברות האנושיות באשר הן. ממנה נובעת הסכנה העיקרית ליהודי אמריקה, וזו הסיבה שרובם הגדול עומדים זה מאה שנה ויותר בצד הליברלי של המפה הפוליטית. הגנה עצמית מצריכה הגנה על זכויות כל המיעוטים. אבוי למיעוטים אחרים אם הם ישכחו את הכלל הזה.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב https://twitter.com/YoavKarny