אמנות | פיצ'ר

האמנית מרובת הזהויות ש"רוצה שיראו את אום אל-פחם אחרת"

תאונת הדרכים הקטלנית, החיים שתרמה לנער אלמוני, מצלמות המעקב והזהות התרבותית המורכבת • היצירה 'אנא הון' של מריה סאלח מחאמיד במוזיאון הרצליה היא דיוקן עצמי סוחף

מריה סאלח מחאמיד
מריה סאלח מחאמיד

באחד הדימויים בציור הקיר הניצב בימים אלה בפתח מוזיאון הרצליה לאמנות נראית יד חבושה המחוברת לאינפוזיה, אצבעותיה מסמנות וי לניצחון. "זה דיוקן עצמי שמציג את כל האירועים שעברתי השנה", מספרת האמנית הצעירה מריה סאלח מחאמיד על עבודתה 'אנא הון' (אני כאן), "ובאמצעותו אני גם מצליחה למחות, לדבר על פוליטיקה, זהות, תרבות, ולחשוף את הציבור לעולם שלי, עולם שהקהל היהודי לא מכיר".

תאונת הדרכים הקטלנית שעברה, החיים שנתנה לנער אלמוני, כשבחרה לתרום לו מח עצם, הנישואים, מצלמות המעקב, והזהות המורכבת מאבא פלסטיני ואמא אוקראינית. כל אלה מוצאים את מקומם בעבודתה של סאלח מחאמיד, שמצוירת בפחם על בד, ומשתלשלת מקיר בטון חשוף - חלק מתוספת מאוחרת של האדריכל המנוח יעקב רכטר למבנה המוזיאון המקורי. על הקיר הזה, שנותן תחושה של כוח והתארכות אינסופית, הציבה סאלח מחאמיד את דיוקן חייה.

"החלטתי להציג את כל האירועים יחד כדי להעביר את ריבוי הזהויות שלי", היא מספרת. "החיים שלי הם שילוב מעניין בין זהויות ודתות שונות. אבל עם הזמן למדתי איך לחיות עם זה ומה לקחת מכל צד".

"זו תערוכה אישית מאוד", אומרת האוצרת, ד"ר איה לוריא, "אבל צריך לזכור שהאישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא האישי. מדובר בנקודת מבט של אישה צעירה בחברה הערבית, שהיא כאילו בקצה ההיררכיה, והנה דווקא היא מביטה ומבקשת לומר את האמת".

הבחירה של סאלח מחאמיד בדימוי הניצחון (באמצעות היד המסמנת וי) על גבי היצירה ממחישה יותר מכל את התחושה של אישה צעירה, ערבייה, שמציגה תערוכה אישית מרגשת במוזיאון. היד המחוברת לאינפוזיה מרפררת לכך שבשנה האחרונה תרמה מח עצם וזכתה להציל ילד. תחתיה מצויר עגל שחוט, שמסמל את התאונה הטראומטית שחוותה בשנה החולפת, כשמכוניתה התנגשה במשאית שהובילה עגלים לשחיטה בכביש 6. "עד היום לא ברור לי איך ניצלתי", היא מספרת. במרכזו של הקיר נראית האמנית נתמכת על ידי שתי דמויות, כאשר מתחתיה העגל הזועק זעקה אילמת - משל לשיקום הארוך שעברה. הסצנה מזכירה, במידת מה, את ההורדה של ישו מהצלב, כאשר מריה האם ומריה מגדלנה תומכות בו. בעבודה 'אנא הון' הדמויות מצוירות בקו שחור, סילואטות חסרות פנים, חסרות זהות, מעין רישומי עדות משטרתיים. קו שחור מנסה לחבוק את הטראומה החרותה בזיכרון. בין האירועים הטראומטיים שחוותה הייתה גם נקודת אור: השנה היא נישאה לראמי, הפיזיותרפיסט שלימד אותה לנוע שוב לאחר שנפגעה בגבה, והם חיים יחד בעין מאהל שבגליל. הציור של השניים יוצאים אל המסע המשותף שלהם רכובים על סוס לבן-לא-לבן חותם את העבודה הזאת.

מעל הכול מציירת האמנית מצלמות מעקב. "אנחנו חיים היום בעולם שכולו מצולם, ואני מעלה את השאלה למי מותר לצלם אותי ולחשוף עליי מידע. אנחנו כל הזמן חשופים. האם זה לטובתנו? מגן עלינו? זו שאלה שהתחדדה אצלי כשעלתה האפשרות למקם מצלמות בקלפי".

'אנא הון', מוזיאון הרצליה לאמנות
 'אנא הון', מוזיאון הרצליה לאמנות

"הלכלוך מצליח להפתיע"

סאלח מחאמיד (29) נולדה באום אל-פחם, בת יחידה במשפחה של שלושה ילדים. משפחתה תמכה ביצירה שלה לאורך השנים, אך היא החלה לעסוק בה ברצינות רק לאחר שסיימה תואר ראשון ושני באמנות במכללת אורנים. לפני התערוכה הנוכחית הציגה את התערוכה 'שוף' (תראו), שדיברה על הקלות שבה אנשים ברחובות היישובים הערביים נושאים נשק ועל האלימות בחברה הזאת. "אנחנו צריכים להיות על המפה, ודרך האמנות קל יותר להיכנס לדיון בסוגיות מורכבות. היצירה שלי מאפשרת לראות את אום אל-פחם במבט אחר מן המקובל".

את 'אנא הון' היא מציגה במסגרת מקבץ תערוכות במוזיאון הרצליה לאמנות, הנושא את השם 'זמן דיוקן' (המקבץ כולו באוצרותה של ד"ר לוריא). בהן גם תערוכה של איריס נשר, המציגה דיוקן של בנה ארי נשר, שנהרג בתאונה טראגית לפני שנה, ותערוכה של נטליה זורבובה מהברביזון החדש. דיוקן, ובפרט דיוקן עצמי, הוא אחד הנושאים הפופולריים ביותר בתולדות האמנות. אמנים ציירו את עצמם עוד לפני שהדבר היה מקובל, לעתים בצורה מרומזת. צופה חד עין היה בוודאי מבחין בנוכחותם של הדיוקנאות, אך הייתה להם נוכחות נסתרת. כך הציב עצמו הצייר הפלמי הנודע יאן ואן אייק בתוך מראה בחדרם של הזוג הטרי בציורו המפורסם 'נישואי הזוג ארנולפיני', ואז הוסיף וחתם 'יאן ואן אייק היה כאן'. אלא שאין זו חתימה גרידא, כי אם רמז שהיה עד לנישואים האלה. אין זה דיוקן עצמי כפי שציירו עצמם רמברנדט וואן גוך. ואן אייק מצייר אירוע חשוב, ומציין שהיה נוכח בו.

גם הדיוקן של סאלח מחאמיד הוא כזה - דיוקן עצמי מרומז, שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו. על הבחירה לצייר בפחם היא אומרת: "אני אוהבת את הפחם בגלל המרקם שלו, שהוא גם קשה וגם יש בו עדינות ורכות. מצד אחד אני יכולה לשחק בו כמו שאני רוצה, ומצד אחר הוא יכול להפתיע אותי בסוג ה'לכלוך' שהוא יוצר. דווקא מהלכלוך הזה נוצר הרושם שאני כל כך רוצה. כל טביעות האצבע שלי נשארות על הקנווס, זה סוג של חותם".

נדמה שהבחירה של סאלח מחאמיד לצייר ללא צבע מחדדת את עוצמתו של הסיפור, ועבודתה נדמית לרגעים ל'גרניקה' של פיקאסו. פלומה, בתו, סיפרה לפני שנים כי אביה בחר לצייר את היצירה הזאת בשחור ולבן כדי לנטרל כל הפרעה מן העיקר. אותו כפר באסקי שעליו הוטלו פצצות על ידי חיל האוויר הפאשיסטי של היטלר הפך ביצירתו של פיקאסו לסמל אנטי מלחמתי. כך הופך פיקאסו את אמנותו למסמך עיתונאי שכולו סיפורים קטנים על אכזריות גדולה. אף שרבות מיצירותיו שופעות צבעוניות, תמיד הקפיד לבטא את הדברים החשובים דווקא בצמצום. ביצירות הקוביסטיות הראשונות שלו הוא בוחר לצייר בצבעים מונוכרומטיים כדי לחדד את התגלית החשובה: ריבוי נקודות המבט.

גרניקה, 1937. שחור על גבי לבן כדי לנטרל כל הפרעה מן העיקר
 גרניקה, 1937. שחור על גבי לבן כדי לנטרל כל הפרעה מן העיקר

האמניות הערביות מעיזות

סאלח מחאמיד לא לבד. בשנים האחרונות עוד ועוד אמניות צעירות מהמגזר הערבי מצליחות, ובגדול. נדמה שדווקא הנשים הן שמעיזות לומר מה שאחרים מפחדים. סמאח שחאדה, פטמה שנאן דרע, אניסה אשקר, ראידה אדון וחנאן אבו חוסן הן רק חלק מהאמניות המפלסות את הדרך הייחודית הזאת לבאות אחריהן.