ילדים | דעה

דעה: החוק האיטלקי למניעת שכחת ילדים ברכב: מה קורה בישראל?

סקר שנערך השנה במסגרת התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים גילה שרק כ-20% מההורים לילדים עד גיל 4 דווחו שהם פועלים למניעת שכחת הילדים ברכב • אז מה עושים? • דעה

ילדה במושב האחורי של הרכב / צילום: שאטרסטוק
ילדה במושב האחורי של הרכב / צילום: שאטרסטוק

בחודש שעבר איטליה הפכה למדינה הראשונה בעולם המחייבת בחוק התקנת אמצעי טכנולוגי למניעת שכחה ברכב. אין ספק כי מדובר בצעד אמיץ, ומסקרן יהיה לעקוב אחר יישום החוק ולבחון האם יצליח למגר את התופעה האיומה.

בישראל הנושא נדון פעמים רבות בכנסת. בשנת 2018 נפתחו דיוני ישיבת הוועדה לזכויות הילד בראשות ח"כ יפעת שאשא -ביטון בשאלה "לכמה נפגעים מחכה משרד התחבורה כדי לטפל ברצינות באסון שכחת ילדים ברכב"?.

לפני שנבחן את הסיכוי לחוק דומה בישראל, חשוב להבין את התופעה והיקפיה בישראל.

לפי נתוני ארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים, בעשור האחרון נשכחו בישראל מאות ילדים ברכב, מתוכם 31 מהמקרים הסתיימו במוות.
ישראל, כמו איטליה, היא מדינת בעלת אקלים חם, ובימות הקיץ הטמפרטורה ברכב סגור יכולה להגיע עד ל-70 מעלות. עיקר העלייה בטמפרטורות מתרחשת בדקות הראשונות, וככל שהתינוק קטן יותר, כך גופו מגיב במהירות ובקיצוניות לחום עד כדי סכנת חיים.

מתוך כלל מנגנוני ההיפגעות של ילדים, שכחה ברכב גובה פחות קורבנות בנפש ביחס לתאונות דרכים, טביעה, חנק וכו'. למרות זאת, התופעה מעוררת זעזוע עמוק יותר בקרב הציבור וזוכה לסיקור תקשורתי נרחב. נדמה כי הסיבה לכך היא שבציבור הרחב ישנה תפיסה מוטעית כאילו מקרי היפגעות אחרים הם סוג של "גזירת גורל", בעוד ששכחת ילדים ברכב מתקשרת בצורה ישירה לאחריות המבוגר. איננו מסוגלים לתפוס - כיצד הורה יכול לשכוח את הילד שלו?

בשנת 2016 פרסם פרופ׳ דיוויד דיאמונד, מומחה לפסיכולוגיה ונוירולוגיה מאוניברסיטת דרום פלורידה, מחקר שנתן מענה לשאלה זו. לדברי פרופ' דיאמונד מדובר בכשל בזיכרון האנושי. במוח פועלות במקביל שתי מערכות זיכרון - זיכרון מתוך הרגל וזיכרון עתידי. כאשר משתלט עלינו "הטייס האוטומטי" - הזיכרון מתוך הרגל, אנו עלולים לשכוח פעולות חשובות שתכננו לעשות כמו להוריד את הילד בגן או להוציא אותו מהרכב. המחקר של דיאמונט מעביר מסר שקשה לנו לקבל אותו: אל תגידו 'לי זה לא יקרה', כי זה יכול לקרות לכולנו.

להבדיל ממה שרבים חושבים, שכחת ילדים ברכב אינה תופעה חדשה, אך אין ספק כי העולם הטכנולוגי על שלל הסחות הדעת שבו מעצים את התופעה. הטלפונים הניידים הם חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו. תוך כדי שיחה או עיסוק בנייד, הזיכרון מתמקד בפעולות שגרתיות וכל יציאה מהשגרה מפרה את האיזון ומגבירה את הסיכון לשכחת ילדים.
בדיוק לתוך הוואקום הזה נכנסו מוצרים שונים שתפקידם לעורר את הזיכרון האנושי ולהתריע מפני שכחת ילדים ברכב.

סקר שנערך השנה במסגרת התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים גילה שרק כ-20% מההורים לילדים עד גיל 4 דווחו שהם פועלים למניעת שכחת הילדים ברכב. הפעולות הנפוצות הן שימוש בתזכורות בנייד, הודעה או שיחת טלפון והנחת חפץ ליד מושב הילד. אלו הם נתונים קשים שמראים שהסכנה טרם הוטמעה בציבור הרחב.

אז מה עושים?

מדינת ישראל אינה אדישה לנושא. מנהל תקינה במשרד הכלכלה ומכון התקנים קידמו תקן מתקדם וחדשני למוצרים למניעת שכחה ברכב. על אף שהתקן כבר אושר, עד כה אף יזם לא הגיש מועמדות לקבלת התקן. בימים אלו התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים בהובלת משרד הבריאות פועלת לעידוד יזמים להתחיל בתהליך לקבלת התקן.

בשלב הבא, לאחר שהמוצרים למניעת שכחה יקבלו חותמת מקצועית של מכון התקנים, נוביל קידום חקיקה בדומה לחוק האיטלקי. החוק צריך לחייב את כל מי שמסיע ילדים עד גיל 4 להתקין מוצר מאושר למניעת שכחת ילדים ברכב.

החקיקה היא חלק חשוב בתהליך, אך אינה מהווה פתרון קסם אם אין בצדה אכיפה יעילה והטמעה חברתית. חשוב לזכור כי האחריות לבטיחותם של הילדים אינה נמצאת רק בידי המדינה אלא קודם כל - בידיהם של ההורים.

תהליכים דומים התרחשו בישראל כאשר הוטמעו החוק לחגירה במושב האחורי והחוק לשימוש במושבי בטיחות לילדים. לצד החקיקה נעשו מהלכי הסברה נרחבים ואכיפה אפקטיבית שנתנו תוכן, משמעות ותוקף אמיתי לחוק.

באותו אופן, אני מאמינה כי כאשר הורים יבינו כי אינם חסינים מפני שכחת ילדים ברכב, וייקחו אחריות לפעול למניעה, תהיה רלוונטיות גם לחקיקה. 

הכותבת היא מנכ"לית ארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים