"נתניהו אשם במצבו. כשמערכת המשפט עזרה לו להיפטר מיריבים, הוא זרם וחיזק אותה"

הבית

את חצי השעה האחרונה מתוך כשעתיים נסיעה בדרכי לביתם של חנה ושמחה רוטמן ביישוב "פני קדם", ביליתי לצד מכוניות עם לוחית זהות לבנה בלבד. אף לוחית זהות צהובה לא נראתה בסביבה. הכביש הצר התפתל בין הרים, וזמן ממושך לא נראה אף בית באופק. בתזמון מושלם גם הווייז שבק, והקליטה הסלולרית נעלמה לפרקים. כל זה לא מאוד מפתיע לאור העובדה שהייתי בדרכי למאחז הממוקם על הר מבודד בקצה גוש עציון, נגיעה מהכפר הערבי "סעיר", שכונה לא פעם "כפר המחבלים". לא מפתיע גם שרוטמן, ממייסדי התנועה למשילות ולדמוקרטיה, הנחשבת לימנית, גר דווקא כאן.

לאחר טיפוס של כ-900 מטר מעל פני הים, מתגלה בפניי "פני קדם": 60 קרוואנים ובתים על הר, מול נוף עוצר נשימה של ים המלח והמדבר המקיף אותו. בית רוטמן ממוקם על צלע ההר. הנוף הנפרס ממרפסת ביתו מתעתע לחשוב שאתה לבדך בעולם. לאן שתסתכל תראה רק הרים.

"כל מי שמגיע לכאן מדבר בחצי השעה הראשונה על כמה זה 'חור' כאן", הוא אומר לי בטון של מי שאמר את אותו משפט עשרות פעמים, ואז הוא מפתיע ומצחיק אותי עם הסיפור על איך הוא גילה את המקום: "כשאני נפגש עם החברים שלי מ'שלום עכשיו' אני אומר להם שהגעתי לפה בזכותם. חיפשנו יישוב בהקמה, והם ממפים נהדר את היישובים בגוש עציון באתר האינטרנט שלהם. כך גילינו את 'פני קדם'".

ילדות

"נולדתי וגדלתי בעיר בני-ברק, במשפחה לא חרדית, בתקופה שמרבית תושביה היו חרדים. אנחנו ארבעה אחים ואחיות, כשאני בן הזקונים, בפער שנים גדול מאחיי. אבי עבד במחלקה המשפטית בבנק הבינלאומי, על אף שלא היה עורך דין. אמי עבדה בכל מיני עבודות. גדלתי בבית נוח ממעמד הביניים.

"כילד הייתי פרא אדם, כמו היום בערך. מספרים, שמעולם לא הייתה לי יראת כבוד למבוגרים, כי תמיד הייתי עם הגדולים, כאילו נולדתי מבוגר. אמי התלוננה שאף פעם לא ידעתי שאני ילד, והתנהגתי כאילו נולדתי בן 15. אני זוכר את עצמי בגיל ארבע-חמש מתעסק בשאלה עם מי אחותי תצא. תמיד הייתי אחראי ומבוגר, וניהלתי את העניינים. אמי מספרת שכשהייתי בן שנתיים, ואחי בן 14, היא יצאה מהבית ואמרה לי: 'תשמור עליו', ואני עניתי 'בסדר'.

"תמיד היו אצלנו דיונים אידאולוגיים סוערים, ויכוחים על פוליטיקה, דת ועל תפיסות עולם. אנחנו משפחה דתית-לאומית, ואחי הפך בהמשך לחרדי, אז היו הרבה ויכוחים סביב השולחן על התפיסה החרדית והתפיסה הדתית-לאומית. הייתי מאוד-מאוד מודע פוליטית בילדותי.

"כנער דתי מבני-ברק, שלמד בבי"ס על גבול החרדי, לא יכולתי לקרוא את כל העיתון. הוריי העדיפו שלא אקרא עיתון בכלל, אבל התעקשתי, והרשו לי לקרוא את מדורי הכלכלה והפוליטיקה. התחלתי לקרוא מגיל ארבע והייתי תמיד מעודכן בתחומים האלו. בגיל 8 ידעתי את כל שמות חברי-הכנסת והשרים בממשלה".

בגלל הסכמי אוסלו

"כילד וכנער לא ידעתי מה ארצה להיות כשאגדל. אחיותיי עסקו בחינוך ואחי החרדי למד בישיבה, והוא ראש ישיבה שעוסק בחינוך. הרגשתי שאני לא רוצה ללכת לכיוון הזה. עיינו אותי כלכלה, פוליטיקה ומשפט. תיארתי לעצמי שאעסוק באחד מהתחומים האלה, השאלה הייתה מה יהיה כפרנסה ומה כתחביב. לא דמיינתי שבסופו של דבר, העבודה והתחביב יהיו די אותו דבר.

"בתיכון למדתי בפנימייה בירושלים, 'מקור חיים'. זה היה ב-94'-96' בתקופת הפיגועים בקו 18, שתמיד נסעתי בו. כל שבוע היו פיצוצים והרוגים. זה היה שיא הפיגועים וההפגנות ורצח ראש הממשלה יצחק רבין. זו הייתה תקופה משמעותית פוליטית, ביטחונית, ציבורית, ולא יכולתי יותר להגיד 'לא' לפוליטיקה, כשהיא מתפוצצת לי באוטובוס. זה לא משהו שתוכל לומר 'זה לא מעניין אותי'. שם החל להתגבש הרצון שלי לפעול ציבורית ופוליטית. זה הפך למשהו מגובש וממשי בעקבות הסכמי אוסלו, מבצע חומת מגן, ובהמשך ההתנתקות. שם כבר הרגשתי שאני חייב להתעסק בפוליטיקה הארד-קור, באיך המדינה מתנהלת, לראות מה הם הכשלים והבעיות, להיכנס מתחת למכסה המנוע ולא להסתכל מהצד.

"הייתה לי תחושה חזקה שמשהו לא עובד ושיש אובדן דרך גדול. שני משפטים זכורים לי מהתקופה, משפט של רבין ומשפט של שמעון פרס. רבין אמר שהרשות הפלסטינית תילחם בטרור 'בלי בג"ץ ובלי בצלם', כלומר רבין סימן מי מפריע לו להילחם בטרור. זה לא בנימין נתניהו שמאשים את השמאל לרווח פוליטי, אלא רבין, מנהיג השמאל, שאמר שמי שמפריע לו להילחם בטרור הם בג"ץ ו'בצלם'. המשפט של פרס נאמר כשהוא ניתח את הפסדו לנתניהו בבחירות 96' - 'לא אני הפסדתי, אנחנו הפסדנו'. מי זה אנחנו? הישראלים, ומי ניצח? היהודים. אלה שני קווי שבר בחברה שנכונים עד היום.

"תהליך אוסלו שעבור חלק מהאנשים מסמל איזושהי תקווה, סימל עבורי איוולת וכמעט ייאוש. שאלתי את עצמי מה אתם עושים? זה לא שמתווכחים על השאלה אם טרור זה טוב או לא. יש פה מאבק גדול בתוך החברה הישראלית. יש פה שני ציבורים שחיו במדינה עשרות שנים, כאשר האיום החיצוני גרם לטשטוש ההבדלים ביניהם, ופתאום המאבק הוא בין היהודים לישראלים, ואוסלו הוא אחד מכלי הנשק במאבק. הערבים הם רק סטטיסטים במשחק, והאויב האמיתי היה פתאום הדתיים והחרדים.

"מאחר שנכחתי בכל ההפגנות בתקופת הסכמי אוסלו, אוכל לומר שלא היו שם הפגנות הסתה, אלא אמירה של 'הם טועים, הם לא מבינים, נסביר להם, יש פה פער בין המציאות לתקווה שלהם לשלום'. הציגו את זה כך ששני המחנות רוצים אותו דבר, ורק מתווכחים על הדרך. ואז פרס אמר 'לא, זה מאבק בין יהודים לישראלים', ואז עלה אהוד ברק לשלטון ואמר 'לא, זה מאבק בין יהודים לישראלים', ונתניהו אמר 'זה מאבק בין יהודים לישראלים', והמנהיגים מזהים ככה את המאבק. שאלתי את עצמי אם זה מאבק בין יהודים לישראלים, אז מאיזה צד אתה ומה אתה עושה במאבק. הייתי בהפגנות, מעורב פוליטית והתנדבתי במטות.

כשסיימתי תיכון, למדתי בישיבת הסדר, ב'כרם ביבנה' ובגוש קטיף. אח"כ התגייסתי לצבא, שרתי כמשק דת בצוקי עובדה, וכשהשתחררתי חזרתי לישיבה והתחתנתי".

משפטים

"אחרי שהתחתנתי התלבטתי בין לימודי ראיית חשבון למשפטים, והחלטתי שמשפטים מתאים לי. התחלתי ללמוד מיד אחרי ההתנתקות, ומה שקרה סביב הנסיגה מעזה הדגיש לי שהמאבק האמיתי לא מתנהל בזירה הפוליטית אלא המשפטית. הפוליטיקאים מדברים על המאבק, אבל הוא לא מתנהל בפוליטיקה, אלא במערכת המשפט.

"בשלב הזה כבר חשבתי שאלך לפוליטיקה מתישהו, אז רציתי לעבוד במקצוע חופשי, כדי שלא אהיה תלוי באיש, כך שאם ארצה להתמודד בפריימריז, לא אפסיד את מקום עבודתי".

מי שולט במדינה

"לאחר הלימודים התמחיתי במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים אצל המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד אורית קורן. שם גיליתי מי באמת שולט במדינה. ראיתי שבנושאים מסוימים ליועצים המשפטיים יש יותר כוח וסמכות מלח"כים. ראיתי איך הצעת חוק פרטית של ח"כ נחסמת על-ידי חוות-דעת מתנגדת ממחלקת ייעוץ וחקיקה, כשהכלל היה שמתנגדים לכל הצעות החוק הפרטיות.

"בדיוני מדיניות שאלתי את עצמי, ולפעמים גם את עמיתיי, מה מכשיר אותנו במשרד המשפטים לנהל את הדיון אם החוק נכון או לא למדינה? האם אנחנו קובעים את המדיניות? לא אהבו את השאלות שלי, אבל הייתה סובלנות כלפי ה'טרבל-מייקר' שהייתי, ובסוף התשובה הייתה 'כן, אנחנו קובעים את המדיניות'.

"אחרי שמקלפים את הקליפות, מגלים שהיועץ המשפטי לממשלה הזה או ה'משנה' האחר, הם אלה שמנהלים את המדינה, ושאלתי את עצמי ועדיין למה? מי נתן להם את הסמכות? אולי זה רעיון טוב ואולי לא, אבל מאיפה הסמכות? כמתמחה זה הטריד אותי. למדתי שם המון, ונהניתי, אבל היו המון דיונים במשרד שאמרתי שאסור לנו להחליט את מה שהחלטנו. לפעמים חסמנו מדיניות זוועתית שהיה צריך לחסום, אבל מה זה משנה?

"אני מאמין שכל מי שישב איתי בחדר רצה לעשות טוב, אבל לכל אחד יש דעות פוליטיות, גם לי, ומה שהם חושבים שטוב, זה טוב בעיניהם, ומה שרע זה רע בעיניהם, ותמיד יהיו ויכוחים. מדובר באנשים מסורים, שעובדים יום ולילה במסירות נפש למען עם ישראל, אבל מי ביקש מהם לקבוע מדיניות?".

זה לא תפקידם לבחון משפטית את החקיקה המוצעת?

"ממש לא. אני שמח שהיום יש ויכוח על שאלת הסמכות של היועצים המשפטיים, אבל פעם לא היה ויכוח. היה מאוד-מאוד ברור שככה זה עובד - אז למה אנחנו כועסים על הפוליטיקאים שלא עושים דברים? אם בסופו של דבר ההחלטות מתקבלות במשרד המשפטים, אז למה כועסים על הסטטיסט, זה שמבשר את הבשורה, על זה ששר המשפטים קורא בכנסת את הנאום שכתבו לו במחלקת ייעוץ וחקיקה, ובו הסבר מדוע הוא מתנגד להצעת חוק מסוימת? הכול הצגה? משחק?".

התנועה למשילות ודמוקרטיה

"אחרי שעזבתי את משרד המשפטים, עבדתי שנה בשיתוף-פעולה עם עורך דין שעסק בזכויות נפגעי טרור. למדתי איך משלבים את העבודה המשפטית-המקצועית עם עבודה ציבורית. 

"ב-2012 הכרתי את יהודה עמרני (מנהל פעילות בתנועה למשילות ודמוקרטיה, א' ל"ו) דרך פורום אינטרנטי. הוא שלח הודעה בקבוצה שאשתי הייתה בה, שהוא מסתובב עם הבנה שיש איזושהי בעיה במערכת המשפט, אבל הוא לא בא מרקע משפטי אלא כלכלי, ולא הייתה לו תוכנית פעולה כיצד להתמודד עם הבעיה. נפגשנו, ואחרי הפגישה הוא אמר 'סידרת לי את הראש, בוא נעשה את זה ביחד'. כך הוקמה התנועה למשילות ודמוקרטיה. התחלנו שנינו, ולאט-לאט הפעילות גדלה, נכנסו עוד אנשים, והשאר היסטוריה".

מפלגת בג"ץ

"בעבודה ובמחקר של התנועה למשילות ודמוקרטיה גילינו שקל להחביא את האפקט האדיר של בית המשפט העליון על החברה הישראלית, תחת מעטה של חוסר שקיפות או פסקי דין ארוכים ומסובכים. זה היה המניע שלי לכתיבת ספרי 'מפלגת בג"ץ'. רבים התווכחו איתנו, ואמרו שבית המשפט לא משפיע כל-כך, והראו לנו פסקי דין שבית המשפט לא התערב בהחלטות ממשלה; אבל בפועל לא הייתה שקיפות ולא יודעים איך בית המשפט השפיע מאחורי הקלעים. כתבתי את הספר כדי שהשיח על בית המשפט העליון יהיה מבוסס עובדות, ולא תדמית, כי התדמית של העליון לא משקפת את המציאות.

"מתנגדי העליון חושבים שהעליון משפיע בהרבה יותר בוטות מהמצב האמיתי; והצד השני נוטה להתעלם מהדברים שאינם על פני השטח. הם סופרים רק את ביטולי החוקים בפועל, ולא את החוקים שמעולם לא נחקקו בהשפעת בית המשפט מאחורי הקלעים. הם מתעלמים מהעובדה שמספר התיקים שמגיעים לעליון בישראל הם פי 10 או פי 20 מהתיקים שמגיעים לבית המשפט העליון האמריקאי; אז גם אם הוא מתערב ב-4%, זה עדיין יותר מהתיקים שבית המשפט האמריקאי דן בהם.

"הספר מציג כיצד ההשפעה של בית המשפט העליון בישראל עבדה ועובדת, ואילו שינויים אדירים - ולא לטובת החברה והכלכלה - נוצרו בשלטון המשפטנים, ולא בהחלטה פוליטית-ציבורית".

צמצום כוחו של העליון

"השימוש במונח 'צמצום כוחו של העליון', בקשר ליוזמות חקיקה שעלו כאן (להגבלת סמכות העליון לבטל חוקים, א' ל"ו), הוא לא שימוש נכון. בית המשפט העליון מחזיק היום המון כוח עם מעט לגיטימציה ציבורית להשתמש בו. כששר בממשלה כותב בפייסבוק, שמערכת המשפט מתנהלת כמו באיראן, ושר אחר מדבר על אי-ציות, ושרת המשפטים אומרת 'אני אנצח את בג"ץ' - אנחנו בבעיה".

הבעיה בבג"ץ? לא בפוליטיקאים שמרשים לעצמם לומר את זה?

"זה לא הפוליטיקאים, ולא הפוליטיקאים הנקודתיים. זה סימפטום למה שקורה כשבית המשפט נוטש את מקומו ועובר לפעול בשדה הפוליטי. משה לנדוי, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אמר לנשיא בדימוס אהרון ברק 'בשנייה שאתה מתחיל לשחק בפוליטיקה, תפגע באמון הציבור בבית המשפט, תהפוך לשחקן פוליטי, וכתוצאה מזה יסתכלו על המינויים שלך, ולא ייתנו לך לעבוד ולעשות את הדברים החשובים שבשבילם צריך אותך'.

"וכך קורה שהעליון מתעסק במסתננים ובמי יהיה ראש ממשלה, כי זה חשוב, ומתעסק באלף דברים פוליטיים, שיש עליהם תקשורת; אבל מה קורה עם חייבטוב שיושב הרבה שנים בכלא עד שלעליון יש זמן בשבילו (אלישע חייבטוב הורשע ברצח ב-2013, וזוכה בעליון כעבור חמש שנים, א' ל"ו), ומה קורה עם התיקים האזרחיים שלוקח עשרות שנים לסיימם? מה קורה עם הדברים האחרים שח"כ לא יכול לעשות במקום בג"ץ? ח"כ כן יכול להחליט מי יהיה ראש ממשלה במקום בג"ץ, והוא גם צריך. ח"כ לא יכול להכריע תיק אזרחי במקום בג"ץ. יש דברים שבהם לעליון אין תחליף. איש לא יכול לייצר הנחיות שיפוטיות, תקדימים לערכאות נמוכות, מלבד  העליון - ואת זה הם לא עושים.

"אז מצד אחד שופטי העליון לא יכולים להגיד 'אנחנו לא מתעסקים בנושא', כי המילים 'אין סמכות לבג"ץ' הן מילים גסות בישראל, שזה פסיכי; ומצד שני הם לא יכולים להחליט, כי אם הם יחליטו, יחטפו הרבה אש. אז מה הם עושים? נותנים החלטות פוליטיות. ההחלטה האחרונה בעניין האפשרות להטיל על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה היא לא סופר-פוליטית? למה הם לא אמרו 'אין לנו סמכות?' למה הם כתבו בתחילת ההחלטה 'לעת הזו דין העתירה להימחק, לכל זמן, ועת לכול'. מה הם אומרים? תבואו אלינו בזמן אחר? למה שבכלל  תהיה סמכות לבג"ץ לקבוע מי יהיה ראש ממשלה?

"בכל בית משפט נורמלי בעולם היו אומרים שהדבר הזה לא ייכנס לעולם להליך משפטי, שזו שאלה פוליטית שאיננה שפיטה. כך פועלים בתי המשפט בעולם, וגם בית המשפט שלנו בעבר, כשאמר שמערכת היחסים בין כנסת, נשיא וממשלה, היא סוגיה לא שפיטה. והיום הם אפילו לא איזכרו את הפסיקה הזאת כדי לדחות אותה.

"אז אל תיכנסו למטבח ואל תתלוננו על החום - תישארו בחוץ, ותעשו את תפקידכם, שהוא לא להיות במטבח הפוליטי. אתם אמורים להיות שומרי הסף. אז תישארו מחוץ לדלת, ותשמרו. לבית המשפט העליון יש תפקיד והוא מזניח אותו, נוטש את העמדה שלו כשומר סף, ונכנס פנימה".

האישומים נגד נתניהו

"טענות נתניהו שיש אכיפה בררנית נגדו, מוצדקות. פרקליט המדינה היוצא, שי ניצן, אמר בקשר לתיקי נתניהו ש'תקדים צריך להתחיל מאיפה שהוא'. אתה מתבלבל בתפקיד שלך אם אתה חושב שצריך להחיל תקדימים עולמיים על ראש ממשלה מכהן.

"אני חושב שזה תקדים רע, ובכלל אני נגד תקדימים במישור הפלילי, כי תפקיד מערכת המשפט היא לא לייצר תקדימים. עבירה פלילית היא עבירה שיודעים שהיא עבירה לפני שעברת אותה. ניצן חושב שצריך להבהיר שגם סיקור חיובי הוא שוחד, אז אין בעיה, תתקן את החוק. ברור ששוחד הוא לא רק כסף, ושיש דברים שפוליטיקאים נותנים ומקבלים שאינם שוחד. סיקור אוהד הוא כלי פוליטי שתועלתו לפוליטיקאי היא הבאת מצביעים. זו לא טובת הנאה אישית. סיקור אוהד הוא כלי פוליטי מספר אחת, וחלק בסיסי של תקשורת חופשית.

"התנהלות רשויות האכיפה סביב חקירות נתניהו, מההתחלה ועד הסוף כמעט, הייתה פגומה. במשך כשנתיים מקריאים תמלילים בחדשות, ואומרים שהסנגורים מדליפים, אבל מדליפים גם מהישיבות בפרקליטות ומה התוכניות שלה? הם יודעים הכול? יושב גיא פלג ומקריא בשיטתיות תמלילים מחקירות שאין לסנגורים באותו שלב.

"חד וחלק יש פה אכיפה בררנית, ואני אומר גם שתקשורת חיובית היא לא שוחד. לא צריך לחקור את נתניהו ולא את הח"כים לשעבר ציפי ליבני ואיתן כבל, שקידמו שקידמו את 'חוק ישראל היום'. ואם אתה כבר בתזה הסופר-חדשנית שלך שזה כן שוחד, אז איך אין חקירה וכתב אישום נגד העבריינים המרכזיים שקידמו את 'חוק ישראל היום' בשליחות מו"ל 'ידיעות אחרונות', ארנון (נוני) מוזס, וגם כשהייתה חקירה, הודלף שהיא נעשתה כדי שלא יגידו 'למה לא חקרנו'".

מה המסקנה? שפרקליט המדינה, היועמ"ש, המשטרה - כולם מושחתים?

"אין במערכת המשפט שחיתות אישית, אבל המערכת כמערכת מושחתת. אני מביט בזה בפרספקטיבה של 40 שנה. הנשיא בדימוס ברק העיף מהשלטון את רבין ב-77' (פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין, א' ל"ו), והוא אמר לאחרונה 'אני סומך על אביחי מנדלבליט שלא יאכזב אותנו'. הציטוט היפה הזה אינו שחיתות אישית, אלא שחיתות מוסדית עמוקה. מערכת אכיפת החוק כבר הרבה שנים, תחת הנהגת ברק ויורשיו - וכמעט כל מי שהיה במערכת עד לאחרונה נחשב ל'יורשיו' - הפרס הגדול בעיניה זה להפיל ראש ממשלה".

אז הפרקליטות והיועמ"ש רוצים להפיל את נתניהו?

"זה לא עניין של 'ביבי כן או לא', ולא של ראש ממשלה אחד. זה משהו שמושרש במערכת עשרות שנים, שנובע מתפיסת עולם שאפשר לכנותה הכול, רק לא משפטית. היא כוחנית. פוליטית. לא מתייחסת לאדם, היא מערכתית".

מנדלבליט, שמונה על-ידי נתניהו, הוא חלק מהמערכת?

"מנדלבליט הוא חלק מהמערכת. הוא לא מספיק חזק כדי לא להתיישר עם המערכת, אבל זו לא אשמתו. נתניהו אשם, חד וחלק. כשמונה מנדלבליט, אמרתי למי שהיה מוכן להקשיב, שיש רק דרך אחת שבה אדם נכנס למערכת הזאת ולא הופך תוך שנה לחלק ממנה, על כל הפגמים שבה - רק אם הוא נכנס כדי לשנות. אמרתי את זה לשרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, והבנתי שהייתה התנגדות חזקה מצד נתניהו לפיצול תפקיד היועמ"ש ותפקיד פרקליט המדינה.

"אמרתי להם 'אם לא תגידו למנדלבליט כשאתם ממנים, שיכין תוכנית לפיצול המערכת שמחזיקה כוח בל יתואר ובלתי מוגבל במדינה, שנקראת יועץ משפטי ופרקליטות, אז תוך שנה הוא חלק מהם. אין בן-אדם מספיק חזק לעמוד מול נושאת מטוסים של אלף עורכי דין.

"המערכת המשפטית עושה היום הפיכה שלטונית שלא קשורה לנתניהו. זו הפיכה שהתחיל אהרון ברק ב-77'. נתניהו לא מיוחד. יותר מזה, נתניהו הוא אחד הבודדים שזה מגיע לו. לא פלילית. זה מגיע לו, כי הוא לא עשה  דבר כשזה קרה במשמרת שלו. כשהם עזרו לך להיפטר מיריבים פוליטיים, אז הוא זרם עם זה. כשיש כתבי אישום תלויים ועומדים מעל שותפים בכירים בקואליציה שלו, ש'מוחזקים קצר', זה התאים לו. אבל זה לא מצדיק את מה שהמערכת המשפטית עושה לו עכשיו. הוא לא התערב ונתן למערכת המשפט מקום שלא מגיע לה. חיזק אותה, נתן לה עוד ועוד מקום, לאורך כל השנים.

"אני לא ביביסט. קידמתי הצעות חוק עם מרצ נגד נתניהו, החתמתי את סיעות הבית נגדו, ונתניהו חסם הצעות חוק שלי על ימין ושמאל. הוא מעולם לא היה איתי, אז היום הוא איתי נגד השחיתות המערכתית - זו פעם ראשונה".

סדר יום אופייני

"אני קם בין חמש לשש בבוקר, קורא קצת חדשות, עובר על ציוצים בטוויטר ועל מיילים, ומעיר את הילדים. לפני שאני מוציא אותם לבתי הספר ולגן, אני עובד קצת, ויוצא למשרד בירושלים. בדרך לעבודה אני מתפלל בירושלים. התנועה למשילות ודמוקרטיה יושבת אצלי במשרד. אני מניח שכ-90% מהזמן שלי קשור לתנועה ואולי 10% למשרד. ברוך השם אני די מהיר ויעיל, אז ב-10% מהזמן אני מצליח להספיק הרבה מאוד דברים במשרד.

"יום העבודה לא נגמר אף פעם. בממוצע אני חוזר הביתה בעשר בלילה. הרבה פעמים אני עושה לילות לבנים במשרד כדי לסגור פערים, ויש ימים שאחזור הביתה ואמשיך לעבוד מהבית. כל היום יש טלפונים וראיונות, והרבה ימים שבסופם אני נוסע להתראיין בת"א, או יוצא לפגישות ועניינים אחרים של התנועה. 

"אני כל הזמן בפעילות ציבורית או עובד. אני לא רואה בפעילותי הציבורית עבודה. פעם עשיתי חשבון של שכרי השעתי בתנועה למשילות והגעתי למינוס. בהערכה אופטימית זהירה זה 7 שקלים לשעה. אני מתייחס לפעילות שלי בתנועה כמשהו שחייבים לעשות, וחבל שלא יותר אנשים עושים, אבל כלכלי זה לא. מרוויחים תחושה שאתה עושה משהו לטובת העם והארץ".

קריירה חלופית

"אם לא הייתי עורך דין ופעיל ציבורי, הייתי איש הייטק. זה מה שכולם חשבו שאהיה. אני טכנולוגי ותמיד בחזית הטכנולוגיה. אני אוהב גאדג'טים, יש לי אלכסה וגוגל ובית חכם עד כמה שאפשר, ותמיד אקנה את הטלפון הכי משוכלל בשוק ומחשב חזק שיעמוד באינטנסיביות שלי. אני מחובר גם לאינטרנט ולרשתות חברתיות. את פייסבוק קצת הזנחתי מאז שעברתי לטוויטר, אבל יש מאמרי דעה שכתבתי מהטלפון, שהוא כאילו 'אקסטנשן' שלי". 

"כל מה שאני עושה מסכן את החיים שלי"

מה מכעיס אותך?

"צביעות".

מה עלול לשבור את רוחך?

"אני בלתי עציב, לא מתעסק בלהישבר ולא מצליח לחשוב על משהו שיגרום לי להתייאש".

למי אתה מתגעגע?

"לסבי שנפטר קצת אחרי הבר-מצווה שלי".

מיהו גיבור ילדותך?

"לא היה לי גיבור ממש, אבל כילד, בתקופה של העלייה הגדולה מברית המועצות, מאוד הערכתי את אלה שעמדו אל מול המשטר הקומוניסטי, נתן שרנסקי, יולי אדלשטיין, אידה נודל וכל אסירי ציון".

מהי החולשה הכי גדולה שלך?

"עצלנות. אני עושה הרבה דברים כל הזמן כי אין לי ברירה, אבל אם הייתה לי ברירה הייתי מבזבז את הזמן, כי אני עצלן. אם אין משהו שמכריח אותי לקום ולעשות, אני לא אקום".

מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?

"החיים. אני מרגיש טוב עם עצמי תמיד. ברוך השם, אני שמח בחלקי".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"לפני שלושה שבועות בבר-מצווה של בני".

מתי צחקת בפעם האחרונה?

"היום, אתמול, כל הזמן".

בעבור מה תסכן את חייך?

"כל מה שאני עושה מסכן את החיים שלי - המקום שאני גר בו והדעות שאני מביע; אבל אני לא חי בתחושת סכנה, אני לא מפחד, ואני לא מרגיש שאני מסתכן. גם כאשר העמדתי את עצמי בעבר בסוג של סכנה, כשהייתי למשל בגוש קטיף, לא הרגשתי שאני מסתכן, כי אני לא מפחד כל-כך".

על מה לא תסלח?

"על שקר מכוון".

מה חסר לך בחיים?

"אנשים שיעזרו לי. חסרים לי אנשים שיעשו דברים דומים למה שאני עושה, באותן מוטיבציות ועם אותן יכולות. הייתי רוצה לקום בבוקר ולהגיד 'וואו, היום מישהו אחר מטפל בכל הדברים שהתנועה למשילות עושה'. מאוד חסרה לי עזרה".

מה המאכל האהוב עליך?

"גלידת 'בן אנד ג'ריס'".

כיצד היית רוצה למות?

"אני לא רוצה למות, ואין לי העדפה מיוחדת איך זה יקרה, רק אם אפשר שזה לא יכאב יותר מדי".

שמחה רוטמן

בן 39, גדל בבני-ברק ומתגורר ביישוב "פני קדם" בגוש עציון ● נשוי לחנה, חוקרת ב-MEMRI (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון) ואב לחמישה ● בעל משרד עורכי דין "רוטמן-לב", יחד עם שותפו עו"ד זאב לב. המשרד מתמחה בתחום המשפט המינהלי-ציבורי, דיני חינוך, דיני בחירות, נדל"ן ומשפט אזרחי ● ממייסדי התנועה למשילות ודמוקרטיה (יחד עם יהודה עמרני), ומשמש כיועצה המשפטי ● התנועה מוכרת כתנועה ימנית, המנהלת מאבק לניתוק מערכת המשפט מהמערכת הפוליטית, לאחר שלטענת מייסדיה בשנים האחרונות היטשטשו הגבולות בין המערכת המשפטית על שלוחותיה השונות לבין סמכות נבחרי הציבור ● הוציא לאור החודש, באמצעות פרויקט מימון המונים, את הספר "מפלגת בג"ץ", שבו הוא מנתח פסקי דין והכרעות של בית המשפט העליון, המאירים לשיטתו את גניבת השלטון הזוחלת שנעשתה ע"י מערכת המשפט, המאיימת להפוך את ישראל למדינה שבה העם אינו קובע, נבחרי הציבור אינם נחשבים, והשלטון מסור בפועל בידי משפטנים שאיש לא בחר