דעה: עלינו להתגבר על ההססנות הנשית בתחום החשיפה התקשורתית

בשבוע שעבר הדהדו עשרות קבוצות פייסבוק שונות בתדהמה ולעתים תוך תרעומת קשה את הפוסט של עורך מדור הדעות ב"גלובס", אריאל ויטמן, שכתב כי נשים רבות שאליהן הוא פונה ומבקש לכתוב ולהביע את דעתן במגוון נושאים במדור הדעות בעיתון, מסרבות לכתוב. זאת, בטיעונים שונים כמו "אני לא ממש מומחית", "אולי יש מישהו יותר מתאים", "אני צריכה לחשוב אם יש אמירה חדשנית בעניין" וכו'.

הכנות שבה בחר ויטמן להציג את הטיעונים, המוכרים לי כמי שעוסקת כבר עשור בקידום נשים, אנשים וארגונים לכלי התקשורת, הייתה נקייה ואמיתית. בפוסט שלו קרא עורך המדור "נשים, אנא כתבו לי. אני פונה לנשים שאני יודע שהן יחידות ומיוחדות במקצועיותן, ומבקש - כתבו לי! לא כי אתן נשים, אלא כי אתן בעלות מומחיות, נשות מקצוע מצוינות, ובעיקר כי אני יודע שיש לכן מה לומר, ולי כעורך מדור הדעות חשוב להשמיע את דעתכן". בשיחה אחרת בינינו אמר לי ויטמן כי לעתים הוא ממש "חייב" לשכנע נשים לכתוב, כדי להביא מגוון דעות רחב יותר.

ההססנות הנשית בתחום החשיפה התקשורתית היא תופעה מוכרת, וכך גם העובדה שלרוב נשים אוהבות פחות לפאר את שמן, להתבלט או לעסוק בקידום עצמי יחסית לבני המין השני. גם אני מוצאת את עצמי לא פעם משכנעת נשים מרתקות להשקיע את זמנן ולהדהד את קולן בתקשורת ההמונים.

התגובה הפמיניסטית הרדיקלית לבקשה הראויה של העורך - לא איחרה לבוא. "מופע של פטריארכיה", כך פתח פוסט שהופיע בעמוד "פוליטיקלי קוראת", שבו נטען כי אם הנשים אומרות שאין להן מה להוסיף, זה כי אין להן מה להוסיף. ולכן טוב יעשו הנשים, וגם הגברים, שאם אין להם משהו ממש חשוב וחדשני להגיד - שישתקו. עוד הוסיפה הכותבת כי הפתרון לבעיה הוא אינו למשוך את הנשים לכתוב בזירת התקשורת הבינונית, לדעתה, אלא לסנן עוד את הגברים שכותבים.

פוסט התגובה הזה, שגרר תגובות רבות, מהווה עבורי מופע פמיניסטי רדיקלי קיצוני. האם בשם שנאת האחר והרצון לתקוע לו אצבע בעין, את מבקשת לכרות לבנות מינך יד? הרי בקריאתך זו, את מבקשת למעשה לרדד את השיח הציבורי, למנוע פלורליזם של דעות ומחשבות ולהגבילו למי שלדעתך יש בידיו את ההסמכה הנכונה או הניסיון הנכון לשיטתך להביע עמדתו בנושא.

מי לדעתך יכול לכתוב טורי דעה? רק מי שמחזיק בתעודת פרופסורה? אולי רק נשים בעלות תואר במגדר יוכלו לשוחח על עניינים אקטואליים, סוגיות ובעיות בחברה? במקום לעודד עוד ועוד נשים להיכנס לזירות שיח ההמונים כדי להשפיע, את מבקשת למדר עוד ועוד אנשים מהשיח הזה, כי הם לא מומחים לטעמך.

לצערי, נשים מביעות פחות את עמדתן מעל במות תקשורת פומביות, במות יוקרתיות המזמינות שיח ציבורי, עמידה מול מתנגדים וביקורת רחבה. אלה הן הבמות שיהדהדו את אמירותיהן המקצועיות או הפוליטיות, ובכך יקדמו את הנושא וגם את עצמן. איפה הן כן בוחרות להביע את עמדתן? כמו בפוסט - הן מביעות עמדות נחרצות בפורומים סגורים ובדפי פייסבוק זועמים, המדברים אל קבוצת השווים שלהם, אנשים או נשים שכמותן, מקומות מבודדים המאבטחים את השיח. קל להיות גיבור מקלדת בקבוצה מוגנת. מחד, יש סיכוי לא רע לקבל מחיאות כפיים וחיזוקים על האמירות השונות, ומאידך, במקרה שבו יישמעו דברי ביקורת, הם יישארו לרוב בגבולות הקבוצה.

אל לנו, נשים וגברים, להביע עמדות רק במקומות המקנים תחושת ביטחון, אלא במקומות שיאפשרו לנו לפרוץ את גבולות השיח, להביע את דעותינו באור השמש, בזירה הציבורית. בתקווה שבעקבות הקריאה, כל הזירות יהיו מאיימות פחות עבור עוד ועוד נשים.

והערת סיום: מסתבר כי בעיני קומץ נשים הפמיניזם החדש הוא לתקוף גברים המעזים להגדיר את עצמם כפמיניסטים, או כאלה המבקשים לקדם שיח פמיניסטי ממקום מכבד ולא מתנצל. עבורן, הפמיניזם הוא ממלכה השמורה רק לנשים. מבחינתי, זו הדרה שאין לה מקום, וראוי לדבר עליה בבמות פומביות, עם או בלי פרופסורה. 

הכותבת היא מנכ"לית ומייסדת "גרייבר-הרשקוביץ" להובלת מהלכים ציבוריים