דעה: מה עומד מאחורי ההתפתחויות האחרונות בבית הדין הבינלאומי הפלילי?

האם יש לנו סיבה לחשוש מהתביעה בבית הדין הבינלאומי, ולמה הלחץ על מדינות אירופה בנושא מהווה צביעות של ממשלת ישראל

התובעת הראשית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, פאטו בנסודה / צילום: רויטרס
התובעת הראשית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, פאטו בנסודה / צילום: רויטרס

לכל מי שהמתין בנשימה עצורה להחלטת השופטים בהאג בבקשת התובעת של בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג לאשר כי ניתן לפתוח בחקירה בנוגע לפשעי מלחמה שבוצעו בגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית ורצועת עזה - ההחלטה הגיעה מוקדם מהצפוי, אבל לא בדיוק בעניין הצפוי.

לאחרונה החליטה ערכאת קדם-המשפט לדחות את בקשת התובעת להתיר לה להגיש בקשה בהיקף העולה על זה המוגדר בתקנות: 110 עמודים במקום 30 עמודים. בית הדין מתח ביקורת על התובעת וקבע כי אין זה ראוי להגיש בקשה בהיקף העולה על המותר, במקביל לבקשה לחרוג מההיקף המקובל וטרם שניתן האישור לכך.

לגופו של עניין, השופטים מצאו כי סמכות השיפוט בעניין הפלסטיני היא אכן סוגיה מורכבת ותקדימית, אבל הם הורו למחוק את הבקשה שהוגשה. השופטים התירו לתובעת להגיש בקשה חדשה בהיקף המבוקש (110 עמודים), אולם על הבקשה החדשה לכלול בתוכה את כל הנספחים שהתובעת מבקשת להפנות אליהם. לבקשתה המקורית צירפה התובעת נספח בן 53 עמודים, ומספר ימים לאחר מכן הגישה כנספח נוסף גם את מזכר היועץ המשפטי לממשלה ומזכר של משרד החוץ הישראלי (44 עמודים).

חוץ מהנזיפה הפומבית הבלתי נעימה, נמצאה התובעת בפני דילמה: האם לקצר באופן משמעותי את בקשתה  - או לצמצם את רשימת הנספחים לבקשה, כאשר התובעת מודעת לכך שכל שינוי ייבחן בזכוכית מגדלת ויעורר טענות ופרשנויות, מכאן ומכאן. באופן מפתיע "פתרה" התובעת את הדילמה יום אחרי ההחלטה על-ידי הגשת בקשה חדשה בת 110 עמודים, ובנוסף נספח של 54 עמודים.

ניתן היה לפטור את העניין כולו כאנקדוטה ודוגמה לנוקדנות, אולי אפילו קטנוניות, שהוציאה למקצוע המשפטי שם רע, ואולם יש כאן השלכה מעשית וכן רמז לבאות, שראוי לעמוד עליהם.

מבחינה מעשית, ההחלטה מעכבת את קבלת ההחלטה המהותית בעניין פתיחת החקירה. התובעת ביקשה מהשופטים להחליט תוך 120 יום. עבר כחודש מהגשת הבקשה, ועכשיו המונה מתאפס. זאת מעבר לאפשרות הקיימת שהשופטים לא יפעלו במסגרת הזמן שביקשה התובעת.

אשר לבאות, ייתכן כי ההחלטה משקפת את היחסים העכורים בין ערכאת קדם-המשפט העוסקת בעניין הפלסטיני לבין תובעת בית הדין. אפשר שברקע נמצאת פרשת המרמרה, שבה החליטה התובעת כי אין הצדקה לחקור. ערכאת קדם-המשפט קיבלה ערעור על ההחלטה והורתה לתובעת לשקול אותה מחדש. התובעת אספה חומרים נוספים והודיעה כי שקלה מחדש, והיא עדיין מחזיקה בדעה כי אין מקום לחקירה. בסופו של דבר לא נפתחה חקירה בפרשת המרמרה, והשאלה העקרונית מה היחס בין עצמאות התובעת לבין הערכאה השיפוטית של בית הדין, לא יושבה. כיצד, אם בכלל, תשפיע מערכת היחסים הזו על ההחלטה בבקשה לפתוח בחקירה במקרה הפלסטיני? ימים יגידו.

בתוך כך, פורסם כי ישראל פועלת במישור הדיפלומטי לגייס מדינות שיפעילו לחץ על בית הדין להימנע מחקירה. יש אירוניה מסוימת בכך שמצד אחד טוענת הממשלה כי מדובר בהחלטה פוליטית ומוטה כנגד ישראל, ומהצד האחר נעשה מאמץ להפעיל לחץ פוליטי על בית הדין לשנות את ההחלטה. הרי קיים סיכון שדווקא הלחץ הזה יגרום למנגנון המשפטי של בית הדין להתחפר בעמדתו, וזאת על-מנת להוכיח את עצמאותו ואת חוסר תלותו בלחצים פוליטיים. 

הכותב הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, לשעבר התובע הצבאי הראשי וראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל

צרו איתנו קשר *5988