"נשים קטנות בגרסת הקומיקס": שחורות, עכשוויות ומונגשות

לא רק בקולנוע. "נשים קטנות" מציג: גרסת הקומיקס לדור שמפחד מפסקאות ארוכות

"נשים קטנות" גרסת הקומיקס
"נשים קטנות" גרסת הקומיקס

ברגע הראשון אחזה בי תרעומת: הלו, מה זה? מי הזיז את ה"נשים קטנות" שלי? במקום ארבע האחיות מארץ' הזכורות לי מילדותי, עם הלימונינים הכבושים ושמלות המוסלין והטאפטה, בספר "מג, ג'ו, בת' ואיימי" (הוצאת כתר), שכתב ריי טרסרו (כן, גבר!) וציירה ברה אינדיגו, מקבלים ארבע מתבגרות בברוקלין של ימינו. הן לומדות בחטיבת הביניים ובתיכון, שולחות סמסים וצווחות "או מיי גאד!". ואם כל זה לא מספיק - מדובר ברומן גרפי. קומיקס משולב בדפי יומן ובאימיילים.

נשים גדולות: אז איך הגרסה החדשה לסרט "נשים קטנות"?

ועוד הפתעה: המשפחה הנוצרית החסודה ממסצ'וסטס הפכה למשפחה מודרנית ורב-גזעית. אביה הביולוגי של ג'ו נטש אותה ואת אמה, אבל מר מארץ', שכאן הוא גבר שחור, הוא אב מאמץ לתפארת. מג היא בתו מנישואיו הקודמים. שתי הבנות הצעירות, איימי ובת', הן ילדות משותפות של פרק ב', וגם הן שחורות.

זוהי חגיגה של פוליטיקלי קורקט אמריקאי: איימי מתמודדת עם גזענות ויכולה לה; לורי, השכן העשיר, הוא היספאני, ואילו ג'ו אהובתנו, בת-דמותה של הסופרת, היא לסבית שיוצאת מהארון במסיבת חג ההודיה, וכולם כמובן מקבלים אותה בחיבוק. זה, אגב, פתרון מצוין לנישואיה המעצבנים לפרופ' באר, שההוצאה כפתה על המחברת, לואיזה מיי אלקוט, שרצתה במקור להשאיר את ג'ו רווקה.

אבל אחרי ההלם הראשוני, הראש מצטלל, ורואה שהעיבוד הזה דווקא נחמד, ואפילו די מגניב. שהרי מה בעצם מטרתו של עיבוד, אם לא לקרב ספר קלאסי לדור החדש, ולקלף ממנו שכבות מאובקות שכבר אינן רלוונטיות? גם בילדותי לא הבנתי מהם הלימונינים (לימים, התברר שזה פשוט ליים, שאז לא היה בארץ), ולא ירדתי לפשרו של המשחק המסתורי "מסע הצליין" (שהתבסס על ספר דתי-פרוטסטנטי מהמאה ה-17), אבל זה לא הפריע לי ולחברותיי לדלג על המשוכות הללו וליהנות מהספר.

קשה לי להאמין שקוראים בני זמננו, בכל גיל שהוא, יטרחו בכלל לצלוח מכשולים כאלה, וחבל שהם יעמדו בין הקוראת העכשווית ובין הנשים הקטנות, שיכולות להיות גם שלה. שכן העיקר בספר הוא היחסים בין האחיות, הכמיהה לאהבה, מאבקי ההתבגרות, הרצון לממש את הכישרונות והיכולות וההתמודדות הכואבת עם הפער שבין החלומות לבין קשיי החיים. כל אלה רלוונטיים לגמרי גם כיום, אם רק יצליחו המעבדים לבנות את הגשרים הנכונים. לטעמי, הם הצליחו.

הנשפים היו למסיבות שכבה, ובמקום "מסע הצליין" משחקות האחיות מונופול, ריסק ומורטל קומבט. אבא מארץ', שהיה במקור כומר צבאי שיצא למלחמת האזרחים האמריקאית, הפך לחייל אמריקאי באפגניסטן. בת' אינה חולה בשנית אלא בסרטן, כי בינתיים גילו את הפניצילין.

גם המתרגמת, דנה טל, זרמה עם המגמה. רוב הזמן זה עולה יפה. יש "אבוש" ו"סבתוש" ובובת השלג שהאחיות בונות היא "מהממת", אבל לפעמים זה נשמע מלאכותי, כמו למשל הנאום של הדודה קאת': "ההורים שלי היו דתיים אדוקים ואימצתי רבות מהגישות היותר לא נאותות שלהם והאמנתי שלהיות יהודי או מוסלמי זה לא בסדר...".

לפעמים אולי קצת הגזימו בהנגשה (בת' מנגנת בגיטרה ולא בפסנתר. מה קרה, פסנתר לא מספיק קולי?), אבל בסך הכול הצליחו לאוורר את הנפטלין ולהפוך את הספר לעכשווי, ולכזה שכל נערה מתבגרת יכולה להזדהות איתו, וזו בעצם המטרה, לא?

דירוג: 4