סורוקה | פיצ'ר

"אנחנו עושים את כל ההכנות המתבקשות בעקבות הקורונה"

ד"ר ירון מושקט, מנהל המרכז הרפואי מאיר בכפר סבא, על האהבה למוזיקה, המיון הזריז לילדים ועל העומס בבתי החולים: "לקשור את התאבדות המתמחים בסורוקה רק לעומס זה לעשות עוול לבית החולים"

ד”ר ירון מושקט / צילום: איל יצהר
ד”ר ירון מושקט / צילום: איל יצהר

אני: מנסה למקסם את עוצמת החוויה במה שאני עושה, חייב להיות בשליטה וביקורתי כלפי עצמי וכלפי סביבתי הקרובה. מאוד אוהב אנשים.

משפחה: אמא נולדה בכפר קטן בפולין להורים ציוניים. כשפרצה המלחמה היא הייתה בת 11, וכשהגרמנים נכנסו המשפחה נמלטה ליערות ושרדה בעזרת מקומיים שהחביאו אותם ונתנו להם אוכל. כילד אני זוכר את חבילות הבגדים שהיינו שולחים לבני המשפחות ההן. אחד מהם זכה להיות חסיד אומות העולם. ב-1946 עלו לארץ על האונייה לטרון, נשלחו לתשעה חודשים לקפריסין, היו כלואים בעתלית ואז הגיעו לקיבוץ בית השיטה. משפחתו של אבא עלתה מוורשה לפני המלחמה כשהיה בן שש, אחרי שסבא פוטר בגלל שהיה יהודי, והגיעה לשכונת בורוכוב בגבעתיים. ההורים הכירו בהכשרה בפלמ"ח. אחרי חודש וחצי החליטו להתחתן ועברו לקיבוץ נחשולים ומשם לתל אביב.

ילדות: גדלתי בשיכון עממי ג’, על גבול גבעתיים. בגיל שש החליט המורה למוזיקה שיש לי כישרון מוזיקלי ושלח אותי לנגן על צ’לו, אבל בגלל שהיו לי אצבעות קצרות הוסבתי לפסנתר ומאז לא נפרדתי ממנו. הפכתי לפריק של מוזיקה, אבל כשהייתי צריך להחליט אם אני הופך אותה לפרנסה, החלטתי לשמור אותה כתחביב. בגלל שהייתי חזק במקצועות הריאליים, חשבתי להיות מהנדס. בשמינית הבנתי שאני צריך לעבוד עם אנשים ולא עם מכונות, וכשהתקבלתי לעתודה הצבאית בחרתי ברפואה.

עתודה ושירות צבאי: הלימודים היו כרטיס היציאה שלי מהבית והטכניון נתן לי הזדמנות להתרחק. בסופי השבוע עבדתי כאח בבילינסון וכסניטר בבית החולים ליולדות הקריה בתל אביב, וכשנקלעתי ללידה החלטתי להיות גינקולוג. ביום שהתחלתי את הסטאז’ התחילה מלחמת לבנון. לא גייסו אותנו כי היינו חיוניים ברמב"ם. הייתי רופא גדודי בלבנון, רופא חטיבתי, שירתי במכון לרפואה ימית והפכתי לרופא צלילה בכיר, וכשהתחלתי את ההתמחות בגינקולוגיה הכרתי את טלי.

טלי: אשתי, גננת, תל אביבית טיפוסית, הכוח המאזן שלי, מדהימה ביכולת שלה לפרגן ולהכיל. יש לנו שני ילדים ואנחנו גרים בראש העין.

כללית: ב-99’ פרשתי מהצבא בדרגת רס"ן. חשבתי לפתוח קליניקה ולעשות לביתי - ואז קיבלתי מהכללית הצעה לעשות הסבה לניהול. פתחתי קליניקה, שנסגרה לפני שנתיים בגלל תחושת שחיקה, ובמקביל למדתי תואר במנהל מערכות בריאות. התחלתי כמנהל מנהלת בקהילה, הייתי סגן מנהל בית חולים מאיר, משם עברתי לנהל את בית חולים השרון ואז עמדתי שבע שנים בראש אגף רפואה של חטיבת בתי החולים של הכללית. לפני פחות משנה מוניתי למנהל מאיר.

בית חולים מאיר: חשבתי שאני מכיר את בית החולים וטעיתי, כיוון שחלפו 15 שנים מאז שעבדתי בו. הרפואה עשתה קפיצה ענקית והוא הפך לאחד מבתי החולים העמוסים במדינה, עם גודל אופטימלי של כ-800 מיטות, שמאפשר לערוך ביקור יסודי בכל המחלקות תוך ארבע שעות. עשינו מהפכה במיון הילדים. הם מקבלים טיפול רק מרופאים ואחיות המתמחים בילדים, ויש לנו מיון זריז, "ספיד קיד", שמיועד לטיפולים קצרים ונקודתיים.

עומס: הוא לא רק במספר המטופלים, אלא בציפיות שלהם מאיתנו ושלנו מעצמנו לתת להם את הטיפול המיטבי. לצערי, התשתיות לא עונות על הדרישה. נכון שהעומס משפיע על הצוותים, אבל לקשור את התאבדות המתמחים בסורוקה רק אליו זה לעשות עוול לבית החולים. אובדנות היא כנראה מדבקת. לעומס הייתה השפעה כזאת או אחרת, אבל יש לרופאים נגישות לחומרים, ויש את אופי המקצוע והתנאים שלו. לנו יש עובדת סוציאלית שתפקידה לתת תמיכה רגשית לצוות במצוקה ולצידה פסיכולוגית.

קורונה: המצב עדיין לא ברור דיו, אך בית החולים שלנו, ואני בטוח שגם אחרים, עושה את כל ההכנות המתבקשות בתיאום מלא עם משרד הבריאות. מערכות הבריאות מתייחסות בכובד ראש למצב ואולי בזכות זה ההתפשטות תיעצר לפני שתגלוש לממדים שמהם כולם חוששים.

פנאי: מנגן כל יום, ובשנים האחרונות אני נפגש פעם בשבוע עם הרכב שמופיע מדי פעם בהדרכת מוזיקאי מקצועי. ככה אני ממלא את המצברים.

תפיסת עתיד: להמשיך לנהל ולהשפיע במאיר - בית חולים מצוין, שיהיה כנראה המקום האחרון שבו אהיה עד לפנסיה.