דעה: גלדיאטורים שמשעשעים את ההמון הריאקציונרי בטוויטר

סוכני הריאקציה עסוקים בלהחטיף להגמוניה הישנה. העיתונאים משיבים מלחמה ומפשיטים מעליהם את חליפת הריפורטר הקלאסי • בלי לשים לב הם נותנים לריאקציונרים לקבוע את כללי המשחק • פרויקט מיוחד

ברוך קרא / צילום: Ariel Elinson, ויקיפדיה
ברוך קרא / צילום: Ariel Elinson, ויקיפדיה

לרוב דרושה פרספקטיבה כדי לגבש תובנות היסטוריות תקופתיות, אבל התקופה שבה אנחנו חיים כל כך בוטה וצעקנית שהיא כאילו כותבת את עצמה לנגד עינינו, ואפילו נותנת לעצמה שם באותיות קידוש-לבנה: תקופת הריאקציה. קבוצות אידאולוגיות פוליטיות באירופה, בארצות-הברית וכמובן גם בישראל מנסות במופגן לדחוק ערכים פרוגרסיביים שהכו שורש בעשורים האחרונים, ולהחזיר את מה שהן רואות כערכים של פעם: מהמבנה הקלאסי של משפחה גרעינית, ועד יחס המדינה למהגרים (ואצלנו כמובן חלוקת ימין-שמאל מוכרת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני וכו').

מאז מהפך 77' הימין לרוב בשלטון, ובמשך השנים הלך וגבר התסכול בקרב רבים מתומכיו שכמה מוקדי הגמוניה נותרו בפועל מעוזים לא כבושים: מערכת המשפט, הממסד התרבותי, וכמובן - התקשורת.

בכל השנים הללו, עד תקופת הריאקציה, יתכן שהעיתונות הישראלית הייתה שאננה מדי, ואדישה מדי לדימוי שלה. עד שנות ה-90 דמותם של העיתונאים שהיו בקדמת הבמה נחזתה לרוב כלבנה, שמאלנית ושבעה, בין אם היו כאלה ובין אם לא. הם הגיעו מאותם בתי גידול, וחלק גדול מהם נבחר בקפידה כבר בצו ראשון ושני בדרך ל"במחנה" ול"גלי צה"ל". אלה עובדות שקשה להתווכח אתן.

רוצה לומר, זאת תהיה הנחה גדולה מדי לתקשורת הישראלית לחשוב ש"ערוץ 20", "ישראל היום", ושלל התוכניות והטאלנטים שמשמיעים היום את קול הימין בשיח התקשורתי הם רק תוצאה של האובססיה של בנימין נתניהו לתקשורת.

ברור שהאובססיה של נתניהו, עידן טראמפ ופריצת הרשתות החברתיות (שמאתגרות את המדיה הקונסרבטיבית), היוו קטליזטור מצוין לריאקציה הזאת, אבל כאמור יש רקע לצמיחה שלה.

עכשיו בואו נדבר על הריאקציונרים: כמו רבים בהיסטוריה שביקשו לחולל שינוי (אולי לשיטתם מהסיבות הנכונות), הם הופכים יותר ויותר לשיכורי כוח, בזים לכל מי שלא חושב כמותם, עסוקים יותר ויותר בהתרסה ופחות באידאולוגיה, ובעיקר מפקיעים את שעות השידור לתעמולה מוצהרת, אפילו לא בעד אידאולוגיה, אלא בעד מנהיג אחד ששמו נתניהו. כל פרסום שלילי על אודותיו ייתקל מיד במתקפה משותפת של כל חייליו בתקשורת מכל הכיוונים, והעיתונאים המפרסמים ייהפכו מיד ליעד לכלי ניגוח ברשתות החברתיות. המתקפה יכולה להיות נגד ביקורת על קיפאון מדיני, ומאידך על ביקורת בדבר קיפאון צבאי בדרום. לא משנה אם זה מצלצל ימין או שמאל, משנה אם זה בעד ביבי או נגד.

בשיח השבטי הזה אין מקום לדעות מורכבות, ואתה חייב להצהיר בקול לאיזו קבוצה אתה שייך. אחרת לעתים נראה שאין לך מקום. יש גם מחיקת זיכרון מכוונת - "למה אתם כל כך נגד ביבי?" אני נשאל עליי ועל חלק מעמיתיי. לך תסביר שפרסמת תחקירים וחשפת חשיפות על כל ראש ממשלה שהיה כאן, ושכולם שנאו אותך באותה מידה. זה לא מעניין אף אחד.

אז כן, הריאקציה הקיצונית הזאת צמחה על פלפטורמה שהדירה קבוצות מהתקשורת הישראלית; ועכשיו סוכני הריאקציה עסוקים בלהחטיף להגמוניה הישנה. בפועל, המערכות המיינסטרימיות מרגישות שהן לא יכולות להתעלם מהתהליך שמתרחש וחשות צורך לאזן פוליטית את עיתונאיהן (גם אם אותם עיתונאים סבורים עדיין שדעותיהם הפוליטיות אף פעם לא השפיעו על עשייתם העיתונאית).

העיתונאים המותקפים משיבים מלחמה, ולאט לאט מפשיטים מעליהם את חליפת הריפורטר הקלאסי. בלי לשים לב הם נותנים לריאקציונרים לקבוע את כללי המשחק ומשתתפים בו; והכל קורה בזירת הגלדיאטורים המושלמת - טוויטר. העיתונאים נלחמים אלה באלה וקהל העוקבים מריע: "הכה בו", "תנגח בו", "וואי וואי מה אמר עליך, לא הייתי שותק". כולנו לפתע הופכים למבדרי ההמון חובב הז'אנר, והעיתונות הקלאסית נראית לרגע כאיזה פריט נוסטלגי.

ובתוך כל הטרלול הזה יש בכל זאת נקודת אור - גרעין של עיתונאים בכל כלי התקשורת שאין לו מנוע אחר לקום בבוקר זולת הרצון להביא סיפור מהדהד על גורמי הכוח במדינה - השלטון והמערכות הציבוריות. הם רוצים לחשוף עוולות שלטוניות, ציבוריות ומשפטיות מכל סוג שהוא. אלו אותם עיתונאים שתקפו את שלטון ברק באותו להט שבו תקפו את שלטונות שרון, אולמרט ונתניהו.

בעולם שבו העיתונאים הללו עדיין עובדים במערכות, בעולם שבו עיתונאים אינם כלי שרת של מנהיג ספציפי, יש עדיין תקווה לעיתונות. מאידך, בראייה קדימה קברניטי התקשורת צריכים גם לקחת את הדברים החיוביים מהריאקציה הנוכחית ולנסות להחזיר את המטוטלת למרכז. הציבור רוצה לשמוע קולות מגוונים; הציבור רוצה לראות פנים מגוונות, וכדאי להיות קשוב לו.

מעל הכל, אני מאמין שהציבור, גם אם הוא מתעצבן עלינו כשאנחנו תוקפים את נתניהו או כל ראש ממשלה אחר, ירגיש רע מאוד אם יום אחד נושתק. הקורא, הצופה והמאזין, כך נדמה לי, מחפשים את דברי העיתונאי כדי לקלל אותו, אבל גם על הדרך לשמוע כמה דברים חשובים שיש לו לספר.

הכותב הוא פרשן משפטי בחדשות 13