הגירה | דעה

דעה: מי קובע את מדיניות ההגירה של ישראל? לא אתם

אנו עדים למגמה זוחלת שבה בתי המשפט פשוט ממציאים חוקים יש מאין. מדיניות ההגירה כמשל

קשישה ועובדת זרה בתל-אביב / צילום: שאטרסטוק
קשישה ועובדת זרה בתל-אביב / צילום: שאטרסטוק

נדמה כי מערכת המשפט הישראלית שכחה מקיומו של החוק. פסק דין שניתן לאחרונה התעלם מלשון חקיקה מפורשת וממדיניות ההגירה של מדינת ישראל, ויצר מסלול התאזרחות חדש לעובדים זרים לאחר שמעסיקם נפטר. הלכה למעשה נטל לעצמו בית המשפט את מושכות השלטון וקבע לישראל מדיניות הגירה חדשה יש מאין.

החוק הישראלי קובע במפורש כי רישיון העסקתו של עובד זר ניתן להארכה לתקופה של עד 63 חודשים בלבד. במקרים בהם יש למטופל צורך הומניטרי ממשי בהמשך נוכחותו של העובד הזר, מוסמך שר הפנים, לפי שיקול-דעתו, להאריך את רישיון העובד לתקופות נוספות. אולם עם פטירת המטופל פג אותו צורך הומניטרי, ועל העובד הזר לעזוב את ישראל.

בשנת 2002 הגיעה לישראל מהפיליפינים רוטשל מנדל למטרת עבודה בסיעוד, ורישיון העבודה שלה הוארך מעת לעת עד לשנת 2015, אז נפטר מעסיקה. עם פטירתו היה עליה לצאת מישראל - כך קובע במפורש החוק, וכך התחייבה לרשויות המדינה בטרם הגיעה ארצה. מנדל הגישה בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, על בסיס הטענה כי נוצר קשר קרוב בינה ובין משפחת המטופל המנוח, ואין לה קשרים חברתיים משמעותיים בפיליפינים.

כיוון שמעמד הומניטרי שמור ככלל למקרי פליטות קשים או למצבים בריאותיים חריגים, החליטה הוועדה ההומניטרית המוסמכת פה-אחד לדחות את בקשתה של מנדל, שכן קשרים חברתיים בישראל, חזקים ככל שיהיו, אינם מהווים עילה למעמד הומניטרי בתחומי המדינה. מנדל הגישה ערר על ההחלטה, ולאחר שגם זה נדחה, ערערה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים.

לאחרונה קיבל בית המשפט את ערעורה, ביטל את שיקול-דעתו של שר הפנים וקבע כי יש להעניק למנדל מעמד הומניטרי בישראל. המבחנים הכלליים שקבע בית המשפט לבחינת השאלה האם קיים "טעם הומניטרי" הם: "...משך זמן השהייה בישראל, טיב הקשר, מידת הזיקה לישראל לעומת הזיקה לארץ המוצא, קיום משפחה בארץ המוצא וטיב הקשר עמה, קיום קשרים חברתיים...". משמעות פסק הדין היא שכל עובד או עובדת אשר יצהירו כי נקשרו רגשית למשפחת האדם בו טיפלו, יהיו זכאים להתחיל בהליך התאזרחות אם אין להם קשרים חברתיים בארץ מוצאם.

פסק הדין למעשה קובע כי יישום החוק על-ידי שר הפנים הוא חריגה קיצונית מ"מתחם הסבירות" אשר מצדיקה התערבות שיפוטית בהחלטותיו. במקביל בית המשפט קבע יש מאין, בניגוד לחוק, קריטריונים אשר יוצרים מעמד הומניטרי חדש לשם השתקעותם של עובדים זרים שפג רישיונם.

בישראל ישנה חקיקה ברורה ומפורטת הנוגעת לעובדים זרים ומסדירה את זכויותיהם, את מעמדם ואת קציבת שהותם בארץ. עם זאת, ישנה מגמה זוחלת באקדמיה המשפטית, בקרב מספר עמותות ואף בבתי המשפט, לראות בעובדים הזרים "מהגרי עבודה" שהמדינה התרשלה, כביכול, בהסדרת קליטתם. פסק הדין השערורייתי בעניינה של רוטשל מנדל הוא אך דוגמה לתופעה כללית שבה הוראות החוק מוצגות בעולם המשפטי כתנאים פורמליים שוליים, אותם יש לזנוח לטובת "המהות". כך מתעלמים גורמים שאינם הוסמכו לכך מהוראות המחוקק, ועושים דין לא לעצמם אלא לכולנו.

על המדינה להתעשת ולערער על פסק הדין. אם המדינה לא תגן על החוק, אין מי שיעשה זאת במקומה, ולכן עליה לערער על פסק הדין. מלבד זאת, אל לו לציבור ללכת שולל אחר טשטוש המושגים. החוק "הפורמלי" הוא הכרעת הציבור; כשמתעלמים ממנו, מתעלמים מכם. ו"המהות" עליה בית המשפט מגן בכל מחיר היא, ובכן, עמדתו האישית של המשפטן. 

הכותב הוא חוקר במחלקה המשפטית בפורום קהלת