"תמיד עבדתי בסביבה גברית. אין לי בעיה עם זה, אבל התגובות מהסביבה מעניינות"

אני: אשת מספרים ואנשים, מסתגלת בקלות, נותנת כבוד לסמכות. חולת שגרה עם סדר יום קבוע ותכנון ארוך טווח.

משפחה: שני הצדדים מבגדד. לסבא מצד אמא, שנפטר צעיר, היו בתי קולנוע בעיר. סבתא עלתה בשנת 72’, אחרי שנים של אנטישמיות וחוקים מגבילים נגד יהודים. הם נשארו שם כי רמת החיים הייתה גבוהה, עד שנמלטה עם אחד מבניה דרך הגבול האיראני והגיעה לבן שגר בקריית אונו. סבא מצד אבא היה סוחר, שנפטר בטרם עת, וסבתא, שהייתה מאוד דומיננטית, עלתה גם היא ב-72’ והתיישבה בתל אביב. ההורים נולדו בבגדד והתחתנו בשידוך. אבא היה יבואן בדים ונלקח מדי פעם לחקירות בחשד לריגול. כשסדאם חוסיין עלה לשלטון ב-73’, הוא רצה להיפטר מכל היהודים ונתן להם אישור לעזוב את המדינה.

ילדות: הייתי בת שש כשעזבנו את עיראק, ולמרות זאת, אין לי זיכרונות משם. אני זוכרת את המטוס ואת החיילים שהקיפו אותו בנשקים שלופים, וזוכרת גם ששאלתי את אמא למה הם רוצים להרוג אותנו. טסנו ללבנון ואחרי חודשיים המתנה הגענו דרך איסטנבול לסבתא בתל אביב ומשם עברנו לקריית אונו. הייתי מתרגמת את דברי המורה באספות ההורים לערבית כדי שאמא תבין.

טהראן: אבא התחיל לעבוד בטהראן בעקבות אחיו והיה על הקו תקופה, עד שהוחלט שנעבור לשם. חיינו בתוך קהילה ישראלית גדולה ולמדנו בבית ספר בעברית עם תוכנית לימודים של משרד החינוך. החיים שם היו מלאי פחד. מצד שני, רמת החיים הייתה מצוינת. אחרי ארבע שנים התחילה המהפכה והמצב החמיר. ואז, בוקר אחד, כמה שבועות לפני בת המצווה שלי, אמא התחילה לארוז בלחץ ואמרה לנו שמוציאים את כל הישראלים מאיראן. נסענו במהירות לשדה התעופה, בלי להיפרד מאף אחד, והבריחו אותנו משם. טראומה נוראית. אבא נשאר עוד קצת וברח ברגע האחרון עם השגריר. חזרנו לדירת הסוכנות בקריית אונו ומשם עברנו לרמת אביב, מעבר נוראי שאותו ניסיתי לסכל באמצעות שביתה. למדתי ביולוגיה ב"אליאנס", הייתי בנח"ל ומיד אחרי הצבא התחלתי ללמוד באוניברסיטה.

קריירה: אמא רצתה שאלמד רפואה. נרשמתי, אבל כשהתקבלתי לחוג החדש לכלכלה וניהול בתל אביב, לא חיכיתי. ביליתי בבית הספר הכי טוב לכלכלה בחופשות, כשהלכתי לעבוד עם אבא ברחוב לילינבלום בחלפנות כספים וניכיון צ’קים. בסוף הלימודים עניתי על מודעת דרושים של בנק לאומי והתקבלתי ככלכלנית. אחרי שנתיים עברתי למפעל תחמושת כבדה של תעש ואז לניהול הכספים של חטיבת התחמושת הקלה. אחרי שבע שנים, אריק שור, שהיה הבוס שלי, עבר לקניאל שמייצרת אריזות פח, ומינה אותי לסמנכ"לית הכספים בגיל 32. אחרי עשר שנים, מתוכן חמש כמנכ"לית, עברתי לשנה לתדיראן הולדינגס, ואז הגעתי כ-CFO לרכבת ישראל. אחרי שבע שנים, בתום הקדנציה, הגעתי לסופרבוס. הייתה ביקורת על הסכום שקיבלתי כשעזבתי את הרכבת, בגלל מצבה הפיננסי, רק שלא היה לה ביסוס כיוון שמדובר בחברה ממשלתית הפועלת על-פי התקשי"ר.

סופרבוס: אחת מחמש המפעילות הגדולות של התחבורה הציבורית בישראל, שנמצאת בבעלות משפחת בליליוס הירושלמית, שהייתה מיבואני מרצדס והיום מייבאת את האוטובוסים של גולדן דרגון הסינית. אנחנו מפעילים שני אשכולות, בבית שמש ובעמקים, זכינו בהפעלת הרכבת הקלה בירושלים - נתחיל לספק נהגים ומבקרים בשנה הבאה ויש חניונים בבעלותנו. ליקויי הבטיחות שנמצאו אצלנו לפני כמה שנים תוקנו ואנחנו עובדים אך ורק לפי החוק, גם בכל מה שקשור לשעות העסקת הנהגים.

נשיות: תמיד עבדתי בסביבה גברית. אין לי בעיה עם זה, אבל התגובות מהסביבה מעניינות. בקניאל לא היה פשוט לאנשים בהתחלה כשבאתי לקו הייצור ובדקתי את הריתוך. כשעשו שם הרמת כוסית עם ההסתדרות וביקשתי להתחיל, אמרו לי שמחכים למנכ"ל. ענף האוטובוסים גברי יותר מהתעשיות הצבאיות, כי לא מבינים שם איך אישה יכולה לנהל חברת תחבורה בלי לגרז בעצמה, ולכן אני מלאת תודה למשפחת בליליוס שלקחה סיכון ומינתה אותי.

אסף: בעלי לשעבר, רו"ח. האימהות שלנו אחראיות על השידוך. יצאנו שנתיים, התחתנו, ויש לנו שלושה ילדים משותפים. נפרדנו לפני חמש שנים.

פנאי: ספרים, הצגות, סרטים, ריצה ושחייה. עשיתי חצאי מרתון ואני מכוונת לטריאתלון ואמא בכל נימי נפשי.

תפיסת עתיד: תפקידי ניהול בכירים בחברות גדולות.