דעה: המקצועות ה"נשיים" הם שק החבטות של שוק העבודה וההפסד הוא של כולנו

המורות, כמו גם המטפלות והעובדות הסוציאליות, נדרשות לסבסד בגופן ובנפשן את השירות המצוי בתקצוב והערכת חסר. כולנו נפגעים מכך

מורה עם קבוצת ילדים / צילום: שאטרסטוק
מורה עם קבוצת ילדים / צילום: שאטרסטוק

יום האישה הבינלאומי הוא זמן טוב להתבונן על הפער הבלתי נסבל בין הערך החברתי והכלכלי העצום של המקצועות בהם מרוכזות נשים, לבין התגמול הדל- חומרי, רגשי וחברתי - המאפיין אותם.

מקצוע "נשי" לפי ההגדרה המקובלת הוא מקצוע שלפחות 60% מהעוסקים בו הן נשים. במקצועות הנשיים המובהקים - טיפול בילדים וזקנים, הוראה ועבודה סוציאלית, מעל ל-85% מהמועסקים הן נשים. גם במקצועות אלה ישנם פערי שכר מגדריים, ומיעוט הגברים העוסקים בהם מרוכזים בתפקידים בכירים או מתגמלים יותר.

המקצועות ה"נשיים" הכרוכים בטיפול מבוססים על העתקת תפקידים שנשים מילאו וממלאות באופן מסורתי במשק הבית - לשוק העבודה בשכר. סולמות השכר והיוקרה בשוק העבודה התפתחו בשוק גברי, ומקצועות המבוססים על כישורים שיש לכאורה "לכל אישה", נתפסים ככאלה שאינם דורשים מומחיות וכישרון, הם אינם מייצרים כסף או ערך מדיד אחר, ולכן גם מצויים בתחתית הסולם. בהיותם בתחתית הסולם, גברים מדירים רגליהם מעיסוקים אלה.

סיפורו של מקצוע ההוראה ממחיש היטב את הדינמיקה של שחיקת הערך במקצועות נשיים. עד מחצית המאה העשרים, הוראה הייתה מקצוע יוקרתי ומתגמל ברב מדינות המערב, וגם בישראל. מרבית המורים היו גברים. בתי הספר היו מוקד של העברת ידע, חינוך ושאר רוח ומורים היו מורי דרך ומנהיגים קהילתיים.

עם התפתחות שוק העבודה המודרני והתרחבות מקצועות הניהול, הטכנולוגיה והכסף, החלו גברים לנטוש את מקצוע ההוראה ולאייש את המקצועות החדשים. הדור הראשון של נשים שנכנסו לשוק העבודה בשכר, מכל הלאומים והעדות, נכנסו למקצועות ההוראה, שנתפסו כלגיטימיים עבורן ולא מאיימים על הסדר הגברי. אחרי הכל מדובר בעבודה עם ילדים, משימה נשית "טבעית".

עם התרחבות מערכות החינוך, ויציאת הגברים מהתחום, מקצוע ההוראה השתנה מאוד. האוטונומיה של המורות בכיתה ובקהילה הצטמצמה. בהמשך, חלחול תפיסות השוק - שהתבטאה בין היתר בהפיכת החינוך למוצר וההורים ללקוחות, לצד תורת מדידת תפוקות בחינוך - האיצה את התהליך. הפדגוגיה הומרה בתורת הניהול העסקי/מקצועי. התוצאה היא הפיכת המורות לנותנות שירות, כפופות לאין ספור תכתיבים, למנהלים, מפקחים ופקידים ומנגד - לביקורת מתמדת של הלקוחות - תלמידים והורים.

מדובר בתהליך של ביצה ותרנגולת. כניסה מאסיבית של נשים למקצוע פגעה מאוד ברמת היוקרה והשכר וגם אפשרה צמצום של האוטונומיה המקצועית. מרגע שכך קרה, גברים ממעטים להשתלב בו. כאשר הם משתלבים בו, זה נעשה בעיקר בתפקידים בהם יש יותר תגמול ואוטונומיה. למשל, במגמות מקצועיות יוקרתיות בתיכון, ובעמדות ניהול.

מצבן של העובדות הסוציאליות אף גרוע יותר. בעידן המקדש פריון, יצוא וצמיחה, העניים והמצויים בסיכון כלכלי או חברתי אינם מעניינים את המנהיגים או את הציבור. הנכונות להקדיש להם משאבים וכך גם לעוסקות בעניינם מוגבלת מאוד. כך העובדות הסוציאליות מצויות בקרב מאסף: על מיעוט המשאבים שהן יכולות להעניק לנזקקים לשירותיהן ועל תנאי העבודה והשכר שלהן עצמן.

המורות, כמו גם המטפלות והעובדות הסוציאליות - כולן נדרשות לעבוד שעות שלא נספרות, לגייס משאבים נוספים כדי למלא את תפקידן כראוי, במילים אחרות - לסבסד בגופן ובנפשן את השירות המצוי בתקצוב והערכת חסר. גם בתנאי העסקתן חל פיחות - יותר מהן מועסקות במשרות חלקיות, שעתיות או בהעסקה קבלנית, ונדרשות להתקיים מ"סיפוק", כאשר אפילו ההוקרה החברתית לה זכו בעבר הולכת ונשחקת.

ועל כל זה משלמים כולנו: חינוך וטיפול שאינם מספיק טובים, בנותנו, אימהותנו, נשינו שעובדות ונשחקות וחברה שמשלמת מס שפתיים לחשיבות הטיפול והחינוך, אך לא באמת מוכנה להשקיע בכך משאבים ולכבד את העוסקות במלאכה. 

הכותבת היא חוקרת במרכז אדוה

צרו איתנו קשר *5988