לרקוד כדי לשרוד: אמנות הבמה באימפרסיוניזם זוכה לעדנה מחודשת

השנה חוגגת האופרה של פריז 350 שנה להיווסדה בתערוכה מקפת ליצירתו של דגה, שבמשך שנים ארוכות צייר את רקדניות האופרה האלגנטיות על הבמה ומאחוריה. התערוכה, שמוצגת במוזיאון אורסיי ולאחר מכן תטייל בעולם, היא הגדולה ביותר שלו אי פעם.

לצדה עלתה ב-LA CAIXA במדריד ובגרנד פאלה בפריז תערוכה ששמה במרכזה את עבודותיו של טולוז לוטרק, שהביא את אמנות הבמה ליצירתו מנקודת מבט קצת אחרת, וצייר את נשות הקברט שרוקדות, איך לומר, כדי לשרוד. תערוכה על הקברטים של אירופה תעלה גם במרכז האמנויות ברביקן בלונדון ותערוכות דומות צצות כעת ברחבי העולם.

אז מה משך את האמנים האימפרסיוניסטים לצייר את עולם הבמה במקום את הנופים והטבע, ולבשר על עידן חדש? הרצון לספר את הסיפור של אותם ימים, סיפור התרבות המשתנה עם עליית התיאטרון, האופרה, הקברט. זה היה זמנם של הבורגנים ומעמד הביניים. מונה, סיסלי, פיסרו, רנואר, דגה ולוטרק - לכל אחד סגנון שונה ותחום עניין משלו, אבל הם היו הפנים של העידן החדש הזה, ולכן הם כולם משתייכים לאימפרסיוניזם.

דגה, כך לפי אוצר התערוכה שעולה כעת באורסיי, הפך את האופרה של פריז למרכז המחקר שלו. לא רק מקום המציג ז’אנר מוזיקלי ושואו, אלא מיקרוקוסמוס של החיים. כאן חוברים יחד המוזיקה, הריקוד ופניה של החברה. דגה התעניין, אמנם, במתרחש על הבמה, אך גם במה שקורה מאחורי הקלעים ומה שקורה באולם. ייחודו היה באופן שבו ערבב בין חללים ובין זמנים, דבר שמעטים בתקופתו עשו. זוויות הציור היו יוצאות דופן, וכמעט תמיד הוא היה מציב את הסצנה המרכזית בשוליים, כדי לשאול מהי למעשה, מה הכי חשוב בסיפור שאני מספר.

לתוך זה נכנסה השפעת המצלמה, ששינתה לחלוטין את עולם האמנות ואומצה על ידי האימפרסיוניסטים בחום. דגה צייר את האולם והבמה מנקודת מבטו של הקהל, כמו מצלם. זאת כדי לבטא את היחסים בין הקהל למתרחש על הבמה, בין אזור ההופעה לאזור הנינוחות. הוא עבר לצייר בחדרי החזרות וגם כאן שיחק בין נקודות מבט, המעבירות בצורה מרגשת את סיפורן של הרקדניות, שעובדות קשה כל כך בשביל כמה רגעי תהילה. הא חוקר את הגוף הזז שלהן. התנועה תמיד ריתקה אותו וגילתה לו דברים נסתרים.

באופרה הוא מצא את החיים של כולם, ובסטודיו שלו הפיח בהם חיים מחדש.

בשנת 1878 יצר דגה את אחת היצירות המפורסמות ביותר בתולדות הפיסול המודרני - 'רקדנית קטנה בת 14', שבו כיכבה הרקדנית מארי ואן גוטהם. הוא הוצג בתערוכה השישית של הקבוצה האימפרסיוניסטית, ועורר הדים. הפסל לא דמה לשום פסל אחר בתקופתו. הוא נעשה בשעווה (ולימים נוצק בברונזה), לרקדנית היה שיער אמיתי וחצאית טוטו אמיתית. היא שידרה משהו נצחי, אבל גם חי וממשי.

 'שלטש רקדניות באולם חזרות', דגה, 1880

ציור תמורת משקה

הרומן של דגה עם האופרה הוא כמעט כמו סיפור האהבה של טולוז לוטרק עם עולם המועדונים. לוטרק, איש צעיר ממשפחה אמידה, קטן קומה ומכוער במושגי הזמנים ההם, היה בן בית במולן דה לה גאלט ובמולן רוז’. כשהיה נכנס אל המועדון מוקף בנערות יפות מראה, לא היה זה עוד לוטרק העלוב, אלא האיש שדאג לבנות במועדון - והן דאגו לו.

לוטרק היה מצייר את רקדניות הקברט והקנקן תוך שהוא קונה להן כוס משקה. בציוריו לא נוכחת האלגנטיות של הרקדניות של דגה, אלא החמלה. הוא ביקש להראות את חייהן המורכבים של רקדניות המועדון, בנות צעירות מבתים קשים, שהגבר הבורגני של פריז לא התקשה לנצל. על לוטרק נאמר: האיש שהביא את החייתי מאחורי האנושי. "אני רוצה לעשות מהפכה ולצייר את הריאלי, ולא את האידיאלי", אמר, ובציוריו נראה הגבר המבוגר מפנה מבטים עוגבים ובוטים לעבר אישה צעירה. הוא צייר פילגשים של גברים בכובעי צילינדר הדורים, אך גם את היצאניות המפורסמות של תקופתו.

הרצון שכולם יראו את החצר האחורית של חיי הלילה של פריז הוביל אותו ליצור כרזות ואיורים לעיתון ולספרים. עד היום הוא נחשב כאבי ציור הכרזות. כך הוא העביר את המסר על הריקבון והכיעור של החברה לא רק למי שידו משגת לקנות ציורי שמן. לימים כרזותיו היו כל כך אהובות, עד שניתן היה לצפות באנשים מורידים באישון ליל כרזה מרהיבה שלו מלוח המודעות. כך, אל מול האלגנטיות של נשות החברה של חבריו האימפרסיוניסטים, בחר הוא לצייר את דמויות השוליים.

בימים אלה מציג מוזיאון ישראל בירושלים את התערוכה 'אוגוסט רודן וטולוז לוטרק אשפי ההבעה', שבה פסלים של רודן לצד כרזות מרהיבות של לוטרק. הכרזה הבולטת שבהן, 'מלכת התענוגות', מציגה קורטיזנה (נערת ליווי) נאה וצעירה המנשקת את הגבר שלצדה, בנקאי מבוגר וקירח, עשיר ושבע. "לוטרק נתן מבט על התרבות הנמוכה של פריז בשלהי המאה ה-19, בניגוד לתרבות הגבוהה שהציג רודן", אומרת האוצרת עדינה קמיאן קשדן. בנקאי עשיר שחי אז בפריז, בן למשפחת רוטשילד, טען שהכרזה אנטישמית ומציגה אותו ואת היהודים העשירים סביבו.

"ביצירותיו חושף לוטרק את ההבדלים המעמדיים ובתוכם נחשפים התשוקה, הריקנות והייאוש האנושי. הוא מציג אהבה התלויה בדבר", אומרת קשדן.

 'מלכת התענוגות', לוטרק, 1982

חברה מודרנית מורכבת

פבלו פיקסו, אולי גדול האמנים בעידן המודרני, היה בן בית באוהל הקבוע של קרקס מדראנו בתחילת המאה ה-20 בפריז. לבד מהליצנים והלוליינים, שהיו אהובים עליו במיוחד, מה שכבש את לבו היה המפגש העל-שכבתי: אזרחים מכל המעמדות בפריז. כאן אפשר היה לפגוש נשים יפות, אנשים מעניינים, בוהמיינים, אמנים. כדגה ולוטרק לפניו, גם פיקאסו הביא מבט משלו על העולם שסביבו.

אנשי הקרקס, שחייהם התנהלו בשולי החברה, אך היו עצמאים וחיו את החיים שאהבו, היו מקור להזדהות עבורו. הוא אימץ את הלוליינים והליצנים, בעיקר בתקופות הכחולות והוורודות ביצירה שלו. דמותו שלו הופכת אף היא לעתים לליצן עצוב-שמח, כמו בציור 'אם עושה את שערה' (שהוצג ב-2016 במוזיאון ישראל), שבו הוא נראה כארלקין האוחז בתינוק, כשלידו ניצבת אהובתו מדלן.

בהמשך התמקם פיקאסו ב'בלה רוס', הבלט הרוסי של דיאגילב, שפעל בפריז בתקופה זו. כאן גם הכיר את מי שתהיה לימים רעייתו הראשונה, הרקדנית היפהפייה אולגה חוחלובה.
התערוכות שמציגות בימים אלה את עבודותיהם של דגה, לוטרק ופיקאסו וחוזרות אל ראשית המודרניזם, לא רק רוצות להיזכר בקסמן של היצירות הללו, הן רוצות להעביר את המבט הייחודי, שניסה לפענח את הסיפורים האנושיים ולבקר את החברה המודרנית המורכבת הניבטת מהם.

 'הרלקין צעיר ואקרובטי', פיקאסו, 1905