פורטפוליו | פיצ'ר

"לצערי, המילה 'שלום' הפכה למילה של שמאלנים"

פורטפוליו עם פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי, מנכ"לית מכון טרומן למען קידום השלום, על החלום להיות מראיינת ברדיו, על המעבר מקרימינולוגיה לסוציולגיה ועל הצורך להחזיר את השיח על שלום

פרופ' ורד ויניצקי סרוסי / צילום: איל יצהר
פרופ' ורד ויניצקי סרוסי / צילום: איל יצהר

אני: אישה, אמא, סוציולוגית, פמיניסטית, ישראלית שאוהבת אנשים ואת הסיפורים שהם מספרים לי. 

משפחה: אמא באה ממשפחת חנוונים מפולין, שהתחתנו לפני שעלו לארץ בשנת 1925 והגיעו לתל אביב. סבא פתח פה קצבייה ואחרי שלמד הנהלת חשבונות עבד במשרד הביטחון והיה ממקימי בנק הדם, שיאן בתרומות דם ופעיל במד"א. ההורים של אבא, שהיו מאוד דתיים, הגיעו מאוקראינה לפתח תקווה בתחילת המאה ה-20. אבא, רוויזיוניסט, היה באצ"ל וב-1944 נאסר על-ידי הבריטים, נשלח לקניה ושב לארץ אחרי קום המדינה. אמא הייתה מפא"יניקית. הם נפגשו בתל אביב, וניהלו ויכוח חם על רקע שרידי האלטלנה, שאחריו היא לא הסכימה להתראות איתו יותר. הוא חיזר אחריה שוב ושוב, עד שהסכימה ללכת איתו לאופרה ובסופו של דבר הם נישאו. אבא למד אלקטרוניקה בצבא והיה מהקצינים הראשונים שיצאו מהאצ"ל. אחרי השחרור הוא ניסה לעשות עסקים שכשלו, חלה, נפטר אחרי ארבע שנים והותיר אחריו חובות עצומים. אמא עבדה בשתי עבודות כדי לעמוד בעלויות של הדירה השכורה ולשלם את החובות.

ילדות: צפון תל אביב. כולם מסביב היו אמידים מאיתנו. לא היינו רעבות, אבל אני זוכרת חוויה של קור בחורף ואת הצורך בעבודה קשה. עשיתי בייביסיטר, מלצרתי וגדלתי בקו של השומר הצעיר. אם אבא היה חי לא בטוח שזה היה קורה. למדתי בעירוני ה'. הרחבתי שפות כי בכיתה י' נבחרתי לטוס למשלחת בארה"ב ורציתי להתקבל. רציתי להיות מראיינת ברדיו. היום, במקום לראיין מאה אנשים על נושאים שונים, אני מראיינת מאה אנשים על נושא מחקרי אחד.

לימודים: אחרי שירות בנח"ל נרשמתי ללימודי קרימינולוגיה ומדע המדינה בבר-אילן. במהלך הלימודים ניקיתי משרדים, הייתי עוזרת מחקר, ועבדתי במחלקת הנוער בגהה, שם הבנתי שהתחום הקליני לא מתאים לי. בסיום התואר התקבלתי לקורס צוערים של משרד החוץ, עברתי לירושלים ובשנה השנייה התחלתי מסלול ישיר לדוקטורט בקרימינולוגיה. כשאחד החוקרים הציע לי לעבוד איתו במחקר, עזבתי את משרד החוץ ואחרי תקופה, כשכבר היה לי נושא לדוקטורט, המליצו לי לעשות אותו בחו"ל, שם שיניתי כיוון לסוציולוגיה.

יאיר סרוסי: בעלי, לשעבר יו"ר בנק הפועלים וכיום יו"ר אנלייט, חברת השקעות בהייטק, דירקטור ומשקיע בחברות, מנגן על גיטרה ופריק של ביוגרפיות. נפגשנו במסיבה בצריף בירושלים, יצאנו והתחתנו. אחרי שסיים את הלימודים הוא עבד באגף התקציבים באוצר, וכשטסתי לחו"ל על מלגה הוא התפטר והצטרף אליי. כשאני עבדתי על הדוקטורט, הוא היה סגן נציג האוצר בניו יורק ואחר כך ראש נציגות האוצר, ורק אז הרשינו לעצמנו ללדת את שתי הבנות. היום אנחנו גרים ברמת גן.

קריירה: היה ברור לנו שאנחנו רוצים לגדל את הבנות בארץ, וכשסיימתי את הדוקטורט, חזרנו לדירה שכורה בגבעתיים, התחלתי פוסט דוקטורט בעברית ולימדתי בכל מיני מקומות כדי להתפרנס. ההתמחות שלי היא במחקר של זיכרון קולקטיבי והנצחה. הדרך שבה אנחנו, כחברה, זוכרים, מעצבים, מושפעים ומתמודדים עם העבר שלנו ואיך חברות מתמודדות עם עבר בעייתי. מילאתי כמה תפקידים באוניברסיטה עד שמוניתי לדיקנית הפקולטה למדעי החברה בשנת 2012, האישה הראשונה שמונתה לתפקיד באוניברסיטה. אחרי ארבע שנים לקחתי פסק זמן, עשיתי קורס לסיוע של נפגעות תקיפה מינית - ומאז אני מתנדבת פעם בשבוע במרכז סיוע - וטסתי לשנה ללימודים ב-NYU ויאיר והילדות באו לבקר אותי. עוד לפני כן הציעו לי לנהל את המכון ולעשות בו שינויים כשאחזור.

מכון טרומן למען קידום השלום: הוקם ב-1966 בתוך האוניברסיטה העברית בתמיכת הנשיא טרומן, שנתן את ההוראה להטיל את פצצות האטום והפך לשוחר שלום. המכון מקדם מחקרים בתחום השלום ופתרון קונפליקטים, ומקיים כנסים בנושא. לצערי, המילה 'שלום' הפכה למילה של שמאלנים, אבל המכון איננו שמאלני אלא מיועד לציבור כולו, כי צריך להחזיר את השיח על שלום לשולחן.

פנאי: חברה בוועד המנהל של בי"ס סם שפיגל ושל המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוהבת לבשל, קולנוע, ולטייל בעולם.

תפיסת עתיד: כרגע אני במכון טרומן, שלא יהיה בהכרח התחנה האחרונה שלי בניהול אקדמי.