פרשנות: זה הזמן לנקוט כמעט כל צעד שיידרש: כלכלית, רפואית ופסיכולוגית

המשבר מחייב אותנו להפעיל את כל הכלים שעומדים לרשותינו - כלכליים, רפואיים ופסיכולוגיים • הציבור חייב לראות שהמנהיגים פועלים • הגירעון הישראלי לא צריך להפריע לקברניטים לפעול • האם ביום שאחרי הקורונה נמשיך להתנהג, לצרוך ולייצר כפי שנהגנו לפניו?

אחד הנוסעים הדרום קוריאנים שנדבקו בקורונה מחכים בשדה התעופה בן גוריון / צילום: Ariel Schalit, Associated Press
אחד הנוסעים הדרום קוריאנים שנדבקו בקורונה מחכים בשדה התעופה בן גוריון / צילום: Ariel Schalit, Associated Press

1. לפרוט הצהרות לצעדים קונקרטיים

"כל מה שיידרש". אפשר להמר שאת את צירוף המילים הזה נשמע לא מעט בתקופה הקרובה. זו, למשל, הייתה ההמלצה של פרופ' אולייביה בלנשאר, אחד המקרו-כלכלנים הבכירים בעולם, ומי שכיהן ככלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית. "תעשו כל מה שיידרש" על מנת להוריד את קצב ההדבקות בנגיף הקורונה, כדי להימנע מעומס שיכריע את מערכת הבריאות. ו"תכינו צעדים תקציביים, כולל תשלומים וכריות ביטחון לבנקים. תעשו כל מה שיידרש", אמר.

בהמשך השבוע שמענו גם את נגיד בנק ישראל, פרופ אמיר ירון, משמיע דברים ברוח דומה, ומדבר על נחישות "לנקוט כל צעד שיידרש, כדי להגן על המשק מפני נגיף הקורונה".

במשברים כלכליים, ובמשברים באופן כללי, יש אלמנט פסיכולוגי חזק. בשווקים, פאניקה מולידה פאניקה, וגם בכלכלה הריאלית, שבה אנחנו עובדים וקונים, חששות יכולים להביא להידוק חגורה - שמוביל בתורו להאטה. ולכן לעצם ההבטחה לקחת את העניינים לידיים יש חשיבות רבה.

ראינו את זה ב-2012, כשנשיא ההבנק האירופי המרכזי דאז, מריו דראגי, הכריז ש"נעשה כל שיידרש על מנת להציל את גוש האירו. ותאמינו לי - זה יספיק". עצם ההצהרה הזאת הספיקה להרגיע את השווקים.

אבל מגיע גם השלב שבו צריך לפרוט הצהרות לצעדים קונקרטיים. כבר ראינו כאלה, ואפשר להניח שנראה עוד הרבה יותר. בעולם הפיסי, זה אומר איסורים על התקהלויות, בידוד ואולי גם סגר לחלקים מהאוכלוסייה, השקעה מסיבית במתקני חירום רפואיים, בדיקות אבחון נרחבות, והרשימה עוד ארוכה. הזירה הרפואית היא הזירה העיקרית להתמודדות עם המשבר ויש עוד הרבה מה לעשות.

במישור הכלכלי, כבר ראינו הורדות ריבית בעולם, ואפשר להניח בוודאות גבוהה למדי שהריביות בכל מקום בדרך לאפס, ואולי גם מתחת לו. הזרמות נזילות, תקציבי חירום, דחיית חובות - הכול צריך להיות על השולחן.

אפשר לקוות, ולמען האמת להניח, שתוכנית הסיוע שהציגו השבוע ראש הממשלה ונגיד בנק ישראל היא רק צעד ראשון. כאמור, "כל מה שיידרש".

2. כמה נמוך יכולה לרדת ריבית נמוכה? 

במישור המיידי, כפי שהסביר הנגיד ירון, המשק הישראלי נכנס למשבר במצב לא רע, עם נתונים כלכליים חזקים, ובהם חוב לאומי נמוך יחסית, יתרות מט"ח ו"מערכת פיננסית חסונה". לאלה צריך להוסיף גירעון מעט גבוה מהמתוכנן. הגירעון הגבוה יחסית דובר רבות כמובן בשנה החולפת, במידה לא מועטה בגלל מערכת הבחירות. הוא אולי שיקף התנהלות בעייתית במשרד האוצר, אבל כשלעצמו, הגירעון לא היה בעייה בלתי פתירה.

בכל מקרה, את דיבורי הגירעון צריך לשים בצד לעת עתה. מצבים של האטה ומיתון הם בדיוק הזמן שבו ניתן לעשות שימוש (מושכל כמובן) בגירעון על מנת להמריץ את המשק. את החוב הלאומי הנמוך אפשר לראות כסוג של ביטוח ליום סגריר, שהגיע כנראה.

אבל מתחת למשבר הקורונה אפשר לזהות גם כוחות עמוקים יותר בפעולה. הריביות בשווקים בעולם צונחות שוב מטה מטה, וזה אחרי שלא ממש הצליחו לטפס מעלה אחרי המשבר הפיננסי של 2008. השבוע הגיעו הריביות על החוב הממשלתי האמריקאי לשפל אליו לא הגיעו מעולם. זה קשור לפאניקה בשווקים בצל הנגיף, ולרצון של המשקיעים לשים את הכסף שלהם בחוף מבטחים. אבל אפשר לזהות כאן גם עוד שלב בתהליך מתמשך. מזה עשורים שהריבית בשווקים הולכת ויורדת.

בעשור האחרון הכלכלנים עוסקים לא מעט בשאלה מה עומד מאחורי התהליכים האלה, כשהתשובות נעות מהזדקנות האוכלוסייה, דרך האטת קצב החדשנות, אי-שוויון מאמיר, והיעדר הזדמנויות השקעה. כל אלה הם גורמי עומק, שלא הולכים להיעלם במהרה.

יש שורת כלכלנים, כמו לארי סאמרס, פול קרוגמן, בראד דה לונג (וגם בלנשאר), שחושבים שבעולם של ריביות כל כך נמוכות יש הזדמנות עבור מדינות כמו ארה"ב, שיכולות להעלות משמעותית את רמת החוב שלהן, ולנצל את הכסף כדי להשקיע בכלכלה, מבלי לשלם על כך יותר מדי.

האם הטיעון הזה תקף לישראל? שאלה טובה, או לכל הפחות זו שאלה שאפשר להעלות (וכבר אפשר היה לזהות נכונות של נגיד בנק ישראל לממן בחוב פרוייקטים כמו המטרו בתל אביב, למשל).

3. לשנות את חיינו ביום שאחרי

משבר, האטה, מיתון - איך שלא תקראו לזה, אפשר להניח שהשיא עוד לפנינו, ולו רק בגלל שהצעדים להתמודדות עם הנגיף רק יחריפו. אבל משברים טיבם להסתיים.

הכלכלנים דנים בשאלה האם יהיה מדובר בהתאוששות מהירה בצורת האות V , או אולי בהתאוששות איטית יותר בצורת האות U. אבל בכל מקרה, בסוף מחכה עלייה. מסר אופטימי כזה אפשר היה למצוא גם בדברי הנגיד ירון השבוע: "אנחנו מאמינים שברגע שמשבר הקורונה יסתיים, הכלכלה תחזור לצמיחה הנאה שהכרנו בשנים האחרונות".

מוקדם עדיין לדבר על היום שאחרי. אבל אפשר לתהות האם כאשר העניינים יחזרו לשגרה, הם יחזרו, או צריכים לחזור, לאותה שגרה. משבר האקלים חשף בפנינו את העובדה שהתעלמנו מהעלות האמיתית של שגרת החיים שלנו. לטיסות, לרכב הפרטי, ואפילו למזון שאנחנו אוכלים, יש השפעות על הסביבה כולה, מחיר בדמות שינוי הדרגתי של האקלים, שאותו כולנו משלמים.

יכול להיות שהתפרצות הקורונה חושפת עלויות אחרות שלא הכרנו בהן. כפי שפרופ' גבי בן נון, מומחה לבריאות הציבור מאוניברסיטת בן גוריון, הסביר השבוע בראיון ל"גלובס", ארה"ב מגלה כיום את העלות האמיתית של מערכת הבריאות הפרטית שלה, של עשרות מיליוני אזרחים שלא יכוליים להרשות לעצמם לקחת יום מחלה, שלא לדבר על לממן בדיקות וטיפולים. לכל אלה יש עלויות (או "השפעות חיצוניות") שמתגלגלות בסופו של דבר על החברה כולה. את התובנה הזאת אפשר אולי להרחיב.

מצד אחד, טיסות זולות וזמינות הן לא רק מקור לפליטות פחמן, אלא גם דרך להפיץ מחלות במהירות בעולם. מצד שני, מגזר ציבורי רזה הוא לא רק "יעיל", אלא גם כזה שעלול למצוא את עצמו בלי עתודות להתמודדות עם עיתות חירום. "כוח עבודה גמיש" משמעותו גם עובדים שלא יכולים בהכרח להרשות לעצמם להפסיק לעבוד.

נסים טאלב, הפיננסייר והפילוסוף, דיבר בשנים שאחרי המשבר הפיננסי על הצורך לבנות את החברה שלנו כך שתעמוד בזעזועים, ותהיה "אנטי-שברירית". את התובנה הזאת (יש לקוות שבהצלחה), הרגולטורים ניסו להפנים וליישם במישור הפיננסי. אבל אפשר, מסתבר, להרחיב אותה גם לעוד תחומים בחיים שלנו.