דעה: כשנראה שסוף העולם מגיע

המשבר ברפואה הציבורית הופכת את אתגר תכנון כוח-האדם של משרד הבריאות במלחמה בקורונה לקשה שבעתיים

מיטת חולה במסדרון בבית החולים רמב"ם / צילום: איל יצהר
מיטת חולה במסדרון בבית החולים רמב"ם / צילום: איל יצהר

ישראל טובה מאוד בהתמודדות במצבי חירום. כך נולדנו; חומה ומגדל, הכרזה מהירה, מלחמה, בנייה ועוד מלחמה ובנייה ועוד מלחמה. משבר בדיור? נסבסד יחידות. כאילו אין מחר. אין כמונו כשמדובר בכיבוי שריפות. הבעיה היא, שיש מחר.

בהקשר של מערכת הבריאות, מגפה היא לא זמן טוב להגיד "אמרנו לכם". גם כי זה אירוע של פעם באף פעם, וגם כי זה לא הזמן: כולם מגויסים לשמור על האוכלוסיות שבסיכון. כל הציבור כולו מגויס להציל חיים.

ועם זאת: המחסור בתקנים, יחד עם המחסור במיטות, עלול להתנקם בנו עכשיו במידה ולא נדע להיערך מראש. אז, מה לדעתי, צריך לעשות?

נכון לכתיבת טור זה נמצאים בבידוד 862 רופאים שדווחו, ולפי ההערכות יש עוד לא מדווחים. באופן טבעי, מעגל המבודדים ילך ויתרחב ואיתו גם מעגל הרופאים החולים ממש.

נכון להיום נמצאים, לפי ההערכות, בסביבות ה-700 רופאים (פחות או יותר) שסיימו סטאז' ומחכים לתקן, ועוד כמה עשרות לפחות שמחכים להתחיל סטאז', בוגרי חו"ל ובוגרי הארץ.

כדי להתכונן למצבים של מחסור בכוח-אדם יש לנווט נכון את כוח-האדם כבר מעכשיו. לסטאז'רים שאינם נצרכים בעבודה באופן דחוף לאפשר לא להגיע לעבודה (למי שרוצה), בעיקר לאוכלוסיות עם ילדים קטנים או בסיכון אחר, וזאת על מנת לשמר כוח-אדם בריא לצורך תחלופה באוכלוסיית המבודדים.

יש לייצר רשימה לגיוס מיידי: רופאים שמחכים לתקן, סטאז'רים שממתינים להתחיל סטאז', סטודנטים בשנה האחרונה ובעיקר כאלה עם ניסיון בעבודה כעוזר רופא. ממש כמו היערכות עם כוח מילואים וצו 8.

אגיד שוב: החוכמה היא לטפטף את כוח-האדם של צוותי הרפואה לאט-לאט, בהתאם למעגלי החולים והמבודדים, ולא לפעול בפאניקה ולרוקן את המחסנים בבת-אחת. יש לזכור גם ש(בתקווה) יישאר עולם גם בתום המגיפה, ונרצה תקנים פנויים גם אחריה, כדי שלא נגיע למצב של מילוי מחסנים בבת-אחת וריקונם באותו האופן בעוד מספר שנים.

בנוסף, המחסור בציוד מיגון יפגע בכולנו. נכון להיום ברוב בתי החולים אין מספיק מסיכות או ציוד התמגנות אחר לרופאים בבית החולים. עובדים עם מכסה של מסיכה ליום, כאשר בחלק מהמחלקות מדובר במסכה כירורגית שאינה מספיקה להתמגנות מפני הקורונה. יש מחסור בערכות גילוי הווירוס, שנובע ממחסור בייצור ככל הנראה, וכך יש הרבה מטופלים אחרים ומלווים במלר"ד שבאים במגע עם חולים עוד לפני שהתגלו, ללא מיגון מתאים.

ההתנהלות באופן טבעי היא כאוטית ותוך כדי תנועה. אפשר לנסות לצפות את העתיד גם בתוך כל הכאוס הזה: קריסה של הצוות הרפואי, פשוט מפני שיודבקו, היא לא תרחיש בלתי הגיוני. הדבר האחראי לעשות יהיה להתארגן מראש עם כל מי שיכול לעסוק ברפואה, ולנהל נכון את כוח-האדם.

לבסוף, מרבית אנשי הצוות הרפואי הם הורים לילדים. בחלק מבתי החולים יש מסגרות חלופיות, ובחלק אין. הסולידריות החברתית שעליה בנוי האתוס הציוני הישן כבר לא ממש קיימת: חלק מהמטפלות (יש גם נפלאות שכן) לא מוכנות לטפל בילדי רופאים, או מסכימות בשכר שהוא פי 2 ממשכורת המתמחה/ הסטאז'ר. עם כל הכבוד לנפלאות השוק החופשי, מציאות שבה עובד הוא חיוני במצב חירום של המדינה היא מציאות שבה המדינה צריכה לספק לעובד את המינימום הנדרש כדי לבוא לעבוד.

כל אחד מהקוראים את הטור מצפה, כך אני מאמינה, שכשהוא מגיע למיון יהיה שם רופא לקבל אותו, גם ובעיקר בימים כאלה. לשם כך צריך לשלב כוחות של משרד הבריאות ומשרד האוצר; לתכנן כוח-אדם; ולזכור שהרופאים הם בני אדם: הם רוצים לעבוד, הם מוכנים לעמוד בחזית המאבק, אבל בשביל להיות לוחם בחזית חייבים תומכי לחימה טובים מאחורה.

הפקת לקחים: אחרי המבול, ובינתיים: בריאות טובה לכולם וימים שקטים. 

הכותבת היא אחת מנציגות הסטאזר'ים של בית חולים השרון בפורום הסטאז'רים של ההסתדרות הרפואית