דעה: כשאין אף מילה של הרגעה, הציבור נכנס לחרדה

לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, התראיין בערוץ הטלוויזיה היחיד אז, אב גאה שקרא לתאומים שזה עתה נולדו לו נחמן ושי, על שם מי שכונה "המרגיע הלאומי". שי, אז דובר צה"ל, הופיע מדי ערב על המרקע ובקולו הבוטח שידר מסרים מרגיעים לעם היושב בחדרים האטומים. הופעותיו סייעו לרבים להתמודד עם החרדות והפחדים. היום, כשאנחנו בעיצומו של עוד משבר לאומי, ניחתים עלינו מהמסכים בעיקר מסרים שליליים המעוררים חרדה, פאניקה ודחק.

הבעיה הפסיכולוגית העיקרית שבמגפת הקורונה היא אי-הוודאות ותחושת חוסר השליטה. כמה זמן זה עוד יימשך? האם כולנו בדרך לאבדון? מה עוד לעשות כדי להגן על עצמי ומשפחתי? יחידים, ומשפחות, לא יודעים אם יש להם מספיק משאבים לצליחת התקופה הקשה. אי-הוודאות מכניסה למצבי דחק, שיכולים להתבטא בתופעות פיזיות כגון: קוצר נשימה, לחץ בחזה ועוד, שעלולות להתפרש על-ידי החווים אותן כהתקף לב או חשש שנדבק בנגיף. אנשים חרדים החווים קשיים אלו פונים לסיוע רפואי, ויוצרים הכבדה על מערכת הבריאות העמוסה.

כאשר כבר נמסר מידע לציבור, הוא מועבר במסיבת עיתונאים חמורת סבר בשמונה בערב, כשהדובר לרוב פוליטיקאי. השפה לקוחה משדה הקרב, "אנחנו במלחמה (עולמית)", האויב מאיים לחסל אותנו, יש להילחם בו בשיטות משדה הקרב וכיו"ב.

השאלה המתעוררת - בלי להיכנס לסוגיות פוליטיות - מה לפוליטיקאי ולנושאים מקצועיים מורכבים כמו אפידמיולוגיה? אמנם מדי פעם נותנים לגורמי רפואה כמה דקות שידור, שבהן מסבירים לציבור מה לא לעשות ; ואז חוזרים מראות המרכולים שהתרוקנו, דיווחים על מספר המתים באיטליה והנפילות בבורסה. כאוס עולמי.

בקושי מילת הרגעה, או סימנים לתקווה.

גם אם זריעת החרדה הזו אינה מכוונת, השיטתיות מעצימה את תחושת האיום והפאניקה, ואינה מסייעת למאבק בנגיף, שדורש שיתוף-פעולה והקרבה מסוימת מצד הציבור. זריעת פאניקה אינה מקדמת שיתוף-פעולה, ולפעמים להפך. מה שנדרש כעת מצד התקשורת ומקבלי ההחלטות הוא לגלות יותר אחריות, ולשמש דוגמה אישית לציבור.

כדי להפחית את החרדות צריך לספק לציבור מידע ברור, בהיר ואמין, במינון מתאים, מאנשי מקצוע מומחים בתחום. אלו יכולים להסביר לציבור מה הם גורמי הסיכון, וכיצד להתמודד איתם, בהיבטים הרפואיים והפסיכולוגיים. חשוב להתייחס לגורמי החוסן ולא להתמקד רק באיום ובסכנה.

במקום לדבר על הקשיים בהתמודדות עם המחלה, אפשר להציג הצלחות וחולים שהחלימו. במקום להציג מספרים בטור עולה, ראוי היה לדבר על אחוזים יחסית לכלל האוכלוסייה, במקום לשדר אווירת מלחמה המריצה אזרחים להתנפל על המדפים במרכולים, עדיף לדבר על המשאבים, על שירותי הרפואה מהטובים בעולם, ועל דרכי התמודדות עם החרדה.

אחריותם של המנהיגים היום היא לחשוף לציבור את אנשי המקצוע שיכולים לתת מענה לתחושות אי-הוודאות והחרדה. זו גם אחריותם של אמצעי התקשורת.

וביחס לציבור החרד, מה שחשוב להצטייד בו בימים אלה זה לא נייר טואלט, אלא כוחות פנימיים, חוש הומור ואמצעים להסחת הדעת. היצמדות לרדיו ולטלוויזיה מגבירה את רמות החרדה. מספיק להתעדכן פעם-פעמיים ביום. כדי להפיג את תחושת החרדה ניתן לתרגל טכניקות כמו הרפיה, מדיטציה ומיינדפולנס, ולעסוק בפעילות גופנית. מומלץ לעשות דברים בעלי תוכן ומשמעות, כמו קריאה, יצירה, האזנה למוזיקה, כל אחד לפי בחירתו.

להורים שבינינו - חשוב לשדר לילדים שהשגרה ממשיכה, ולא לשדר להם תחושות חרדה כי הם סופגים את החרדות שלנו. חשוב גם לזכור את האנשים שנמצאים בקבוצת הסיכון, הקשישים. הבדידות שלהם, שבוודאי מחריפה שבעתיים בימים אלה, עלולה להיות קשה יותר מכל וירוס. חשוב לשוחח איתם בטלפון, לשלוח להם הודעות מעודדות ואפשר סרטונים.

אם נצליח להתמודד עם תחושת הפאניקה נצליח להתמודד גם עם הקורונה. לצד יישום הנחיות משרד הבריאות, כדאי גם להתבונן בטבע, לקחת נשימה עמוקה ולחייך. 

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ורפואית, ראשת המגמה לתואר שני בפסיכולוגיה רפואית באקדמית תל-אביב-יפו