פרשנות: מי צריך לקבל את ההחלטות החשובות במשבר הקורונה?

האם הגיע הזמן להעביר למערכת הביטחון את האחריות בטיפול במצב החירום? • כשנשמעות טענות כמו "ראש הממשלה נתניהו טועה בהתנהלותו כמחליט הבלעדי יודע-הכול" אולי התשובה היא לפעול במתכונת של חדר מצב לאומי

בנימין נתניהו עם נפתלי בנט / צילום: Sebastian Scheiner, Associated Press
בנימין נתניהו עם נפתלי בנט / צילום: Sebastian Scheiner, Associated Press

מי צריך לנהל את משבר הקורונה, והאם לא הגיע הזמן להעביר למערכת הביטחון את השרביט, לאור החשש מהידרדרות מהירה כמו באיטליה?

השאלה הזו צפה לראשונה לפני שבועיים בערך, כשהתבררה חומרת המשבר והחלו הצעדים החמורים באמת.

השאלה עמוקה, וההשלכות של מתן תשובה רחבות מאוד, הרבה מעבר לקבלת החלטות נקודתית כיצד להילחם בהתפשטות הנגיף. שר הביטחון נפתלי בנט מכנס תכופות את צוותי משרדו ופורומים צבאיים שונים, ובראשם פיקוד העורף. בנט גם הנחה את ראשי מערכת הביטחון להיערך למצב של הפעלה אפשרית של משק לשעת חירום.

בינתיים, לקח על עצמו שר הביטחון את הטיפול בהקמת המרחב המבודד בבתי המלון לחולים הקלים. כך נוצרה התמונה המוזרה של חיילים במדים, אנשי פיקוד העורף, הפועלים במרחב אזרחי לעילא, בלובי מפואר של בית מלון עם שטיחים מקיר אל קיר. הניגוד בלט, והשאלה הגדולה היא האם על צה"ל ומערכת הביטחון לתפוס פיקוד מלא על המשבר, או להשאיר את הטיפול בו לגופים האזרחיים. 

שאלת המפתח היא מי מנהל את המשבר ומי באמת מקבל את ההחלטות החשובות. לפני מספר ימים צייצתי בטוויטר כי ראש הממשלה נתניהו יכריע בסוגיית היקף ההגבלות. חלק מהתגובות שקיבלתי, גם מבכירים במשרדי ממשלה, גרסו כי קבלת ההחלטות אינה בלעדית. שיחות עם כמה וכמה גורמים המעורים בתהליכי קבלת ההחלטות מעלות כי ראש הממשלה מנהל מתחילת המשבר מעין כוורת, שבה שותפים נציגי המשרדים השונים, ובראשם הבריאות והאוצר.

מי מייצג כל משרד? בבריאות השרביט בידי שניים - המנכ"ל משה בר סימן טוב והפרופסור סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור. לפי אחת הטענות, הסמנכ"ל, פרופסור איתמר גרוטו, נדחק לאחור, אך מבירור שאני ערכתי עולה כי הוא שותף לקבלת ההחלטות.

כך או כך, משרד הבריאות הוא נותן הטון המקצועי, ומהיום הראשון היה גם הסמן הקיצוני יותר. נותני הטון ממשרד האוצר הם המנכ"ל ואיש אמונו של השר כחלון, שי באב"ד, והממונה על התקציבים שאול מרידור. עם זאת, נתניהו לא מסתפק בדעותיהם ומתייעץ עם מומחים בארץ ומהעולם, וכך למשל כפה על משרד הבריאות להגדיל את מספר הבדיקות, מדיניות שסדצקי לא מתלהבת ממנה.

לצדו של נתניהו ניצב יועצו הבכיר ביותר, ראש המטה לביטחון לאומי (המל"ל) מאיר בן שבת. הקשר בין השניים הדוק, ובן-שבת ביחד עם מטה משרד ראש הממשלה הוא מעין מנכ"ל-על של ניהול המשבר.

ראש המל"ל בעבר: גוף לאומי בראשות רמטכ"ל לשעבר

ראש המל"ל לשעבר, אלוף במיל' גיורא איילנד, מבקר בחריפות את המבנה הזה ואת התנהלות הממשלה בטיפול במשבר. לדבריו, ראש הממשלה נתניהו טועה בהתנהלותו כמחליט הבלעדי, יודע-הכול והמטפל בכל.

בראיון ל"גלובס" אומר איילנד כי למרות הביקורת, אין להעביר את השליטה למשרד הביטחון, שכן זהו נושא משברי של הממשלה כולה, לא עניין בטחוני.

הפתרון הנכון לשיטתו הוא לפעול במתכונת של חדר מצב לאומי (גוף קיים שנועד לעתות מלחמה). שני הגופים האמורים לטפל במצב חירום הם המל"ל ורשות החירום הלאומית, שבפועל לא עשתה דבר עד כה. איילנד חושב כי בראש חדר המצב צריכה לעמוד אישיות ציבורית עם רקע של ניהול מערכות ענק, כמו רמטכ"ל לשעבר, ומציין כדוגמה את גדי אייזנקוט במועמד אפשרי. הכפיפות תהיה לממשלה ולראש הממשלה, גם במצב של ממשלת מעבר, כי זהו מצב חירום לאומי.

במודל שהוא מציג, בחדר המצב תהיה נציגות לכל הגופים הרלוונטיים, והאחריות של משרד הבריאות תוגבל לניהול ולפיקוח על מערכת הבריאות ומתן ייעוץ והכוונה בסוגיות המקצועיות של המגפה. את מערכת הביטחון ניתן לדבריו לנצל למשל לרכש של הציוד הנדרש מחו"ל. הוא חושב שלא המוסד צריך לעסוק בזה, אלא משלחות הרכש והמפעלים הביטחוניים שלהם יש נציגויות בחו"ל.

אבל האם מערכת הביטחון יכולה לקחת את האחריות המלאה? הגוף האמור לקחת את האחריות, אם תועבר למשרד הביטחון, הוא רח"ל - רשות החירום הלאומית, שהוקמה ב-2007 כאחד מלקחי מלחמת לבנון השנייה, כשהמטרה היא להיות גוף מתכלל ומתאם בין מגוון הארגונים המטפלים בעורף בשעת חירום.

פורמלית, בראש הוועדה העליונה של רח"ל עומד שר הביטחון, וחבריה הם מנכ"לי המשרדים, השלטון המקומי, פיקוד העורף, משטרה, כבאות והצלה, ועוד.

תפקידיה בחירום הוגדרו כגיבוש תמונת מצב של המרחב האזרחי והצגתה לשר הביטחון ולממשלה; תיאום פעולות ההסברה לציבור; תיאום הפעולות הדרושות לקליטת סיוע בינלאומי; מתן המלצות למצבי חירום מתפתחים ולגבי הצורך בתחילת שימוש במלאי אסטרטגי.

כלומר, לא תפקיד ניהולי ולקיחת אחריות מלאה, אלא סיוע, תיאום ומתן המלצות. יתרה מכך, בדיון פנימי שנערך לאחרונה במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, לא הובעה עמדה חד משמעית לגבי מעורבות הצבא בטיפול בנגיף.

בסיכום הדיון נאמר כי "הדרישה מהמערכת הביטחונית להשתתף במערכה האזרחית נגד התפרצות הקורונה, מתחייבת כנראה ממאפייניה המיוחדים של ישראל, ומחייבת שינוי תפיסתי בצה"ל ובארגוני הביטחון האחרים". עם זאת, בדיון הושמעה גם דעה הגורסת כי דרישה כזאת עלולה להתגלות כשגויה עקב ממד הזמן הלא ידוע של המגפה (שניתן לצפות כי יהיה ממושך יחסית), שבמהלכו יוסטו הארגונים ממשימותיהם העיקריות.

כלומר החשש הוא כי תפקוד מערכת הביטחון ובעיקר צה"ל ייפגע בשל המעורבות בטיפול במשבר, עד כדי חשש לפגיעה במוכנות ההגנתית של ישראל מול האיומים האזוריים. המלצת הדיון הייתה לכן: "לתרום ולסייע למערכת האזרחית, שתזדקק כנראה לסיוע כזה ככל שיימשך המשבר".

פחד ממשטר צבאי, ובסוף - סיבה פוליטית גרידא

בימי ממשלת מעבר, ולאור הביקורת הרבה על התנהלות הממשלה והכנסת עם צעדים שנראים כמצרים את מעמד הדמוקרטיה, ספק אם הטלת האחריות המלאה על משרד הביטחון וזרועותיו תתקבל בברכה. גם אם רבות מהטענות על פגיעה בדמוקרטיה מופרזות ומונעות מעמדה פוליטית, העברת המשק לידיים צבאיות מעלה זכרונות ממשטר צבאי וחששות כי ביחד עם חוקי החירום מישהו ינצל לרעה את המצב. גם אם הטענה והחששות מופרזים, במצב הנוכחי של ממשלת מעבר ומשבר פוליטי מתמשך ומפצל, וראש ממשלה שמואשם כי הוא מנסה לחמוק ממשפטו, החלטה כזו לא תצליח לעבור את מבחן הציבור.

אלא שמה שמונע החלטה כזו היא ככל הנראה סיבה פוליטית - נתניהו לא ירצה להעביר לנפתלי בנט, סוג של יריב פוליטי, עוצמה כל כך גדולה, שלצידה גם זמן מסך לא מוגבל כמעט.

בשורה התחתונה, הן בשל כך, והן לאור ההערכה שלה זוכה ראש הממשלה על ההופעות הממוקדות והנהגת המשבר, לרבות קבלת ההחלטות הקשות במועד, שהותירו את ישראל בשלב זה במצב סביר ביחס לשאר העולם המערבי, נדרשת הקמת גוף חירום שיתאם, יסנכרן ויעשה את כל עבודת ההכנה לקבלת ההחלטות בדרג המדיני, ויוודא את ביצוען. גוף שיידע לאזן בין הדרישות המחמירות של משרד הבריאות לאינטרסים הכוללים של המדינה.