דעה: די להסתה - החרדים הם אחים, לא אויבים

הציבור החרדי אינו אויב האומה, ולכישלון בהתמודדות עם התחלואה יש אבות רבים • גם כאשר ישנה ביקורת חריפה, היא חייבת להיות עניינית וללא שנאה מיותרת ומזיקה

פקחים מחלקים דוחות בשכונות החרדיות בבני ברק / צילום: Ariel Schalit, Associated Press
פקחים מחלקים דוחות בשכונות החרדיות בבני ברק / צילום: Ariel Schalit, Associated Press

בני ברק. העיר שבה גדלתי בחלק משנות ילדותי. מעצמה של תורה, מעצמה של חסד, של אנשים נפלאים ונעימים, של שמחה, של משפחות גדולות. וכן, גם מקום של צפיפות, ויכולות כלכליות דלות.

והיום, אותה בני ברק, היא עמוד הקלון הלאומי.

וזה כואב. כי החרדים בבני ברק אינם אויבי האומה. הם אינם מרעילי בארות ומפיצי מגפות. יש משהו נורא בעליהום הלאומי עליהם, כאילו הם אשמים במגפת הקורונה בישראל. יש ניחוח וצליל לא נעימים בהשתלחות עליהם. נשמע יותר כמו איום, ולא ככביקורת טכנית על הבעיות.

לצערי, התחרות בין כמה כתבים ומערכות הפכה לדיבוק כפייתי - מי יביא יותר חשיפות שליליות על חרדים, נציגים חרדים ו/או רבנים המפירים את ההנחיות. מעין כל המרבה הרי זה משובח.

האזנתי בקשב רב למומחים בנושא מגפת הקורונה. רובם המוחלט מדברים באופן מתון על הבעיות האובייקטיביות. הם לא טענו שהחרדים מצפצפים על ההוראות. הם דיברו על הצפיפות הבלתי נסבלת, על הדירות הקטנות, על כך שההנחיות לבידוד במקומות הללו היו כאלה שעלולות לגרום להדבקה של כל בני המשפחה. אז אולי האשמים הם לא רק הבני ברקים, אלא גם מי שנתן להם את ההנחיות הלא מתאימות?!

והייתה גם ביקורת על העברת המידע למגזר החרדי. הרי חלקים גדולים בציבור החרדי אינם חשופים לתקשורת. אין להם טלוויזיה, לחלקם אין אפילו רדיו, לא חיבור לאינטרנט ולא סמארטפון. האסימון להעביר להם את המידע באמצעים חלופיים, כמו רמקולים ברחובות, נפל לגורמים הרלוונטיים רק בשלב מאוחר יותר.

אז נכון, יש מיעוט זניח של "הפלג הירושלמי" וכמה חוגים קיצונים במאה שערים ובבית שמש, אותם אנרכיסטים קבועים. אבל הם אפילו לא 5% מהציבור החרדי, אז מדוע כמעט כולם מרוכזים בהם?

במקביל, היו גם דיווחים ותמונות על הנעשה בחופי הים בתל-אביב, בהפגנה ביפו או במקומות רבים נוספים, שבהם תושבים יצאו לגינות ולרחובות. אמנם היה סיבוב תקשורתי גם נגד אותם תושבים שלא הקפידו על ההנחיות, אבל לא דומה לסיבוב נגד החרדים. ועם זאת, גם להם לא מגיע גל שנאה. מה שצריכים זו אכיפה נחושה עם הרבה אמפתיה.

באותה מידה גם יכולנו להתגולל על מפקדים בצה"ל, ולהקדיש כותרות ראשיות ופתיחות מהדורות למה שנעשה בחלק מהבסיסים. כאם לחייל קרבי, לא שבעתי נחת לראות את התמונות משם. אבל אני מבינה שכמה תמונות לא מלמדות על צה"ל כולו, וגם אם מפקד טעה, הוא אינו אויב האומה, ולא עשה זאת ברשעות ובזדון, אלא מתוך אילוצים שלא תמיד אנחנו מבינים. נכון, זה לא בסדר ומחייב טיפול ביד קשה, אבל לא מסע של דה-לגיטימציה לאומי.

ככל הידוע לי, בספרד ובאיטליה אין חרדים ובכל זאת הם ספגו מכה קשה מאוד מהמגפה. כך גם מדינות נוספות בעולם. חנות "הפיראט האדום" אינה חסידות, והדרבי אינו סיום הש"ס. החרדים אינם אשמים בכל בעיות מדינת ישראל. אז אנא אל תהפכו אותם לעמוד הקלון הלאומי.

הקשר בין ההתנפלות על החרדים לבין הסיטואציה כעת הוא נסיבתי בלבד. אלו שיוצאים נגד החרדים לא הפציעו הבוקר לראשונה. הם עושים זאת בהרבה הזדמנויות. לפעמים הם גם כורכים מחלוקות אחרות במגזר. אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות הם מדברים על יתר בעיות החרדים, הלילה הזה כולו קורונה.

אני לא מנסה להיות כאן הסנגורית של החרדים ולטעון שהם תמיד בסדר. הם טעו לא מעט, וכולנו טעינו וטועים. אפשר למתוח ביקורת על כולם, אף אחד לא חסין. אבל תעשו זאת עניינית. לא משנאה.

לצערי, עברנו בשנה האחרונה שלוש מערכות בחירות קשות. מצב שדירדר את רובנו לשיח מתלהם, אלים, מכפיש, שחצה גבולות וקודים אנושיים בסיסיים, שהעניק לגיטימציה גם להשתלחות שקרית, אישית, נמוכה ובזויה.

אחים אנו, אסור לנו להמשיך את שיח השנאה הזה. דַּי דַּיֵּנוּ אחיי, אל נא תרעו! 

הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת כחול לבן